מצאת מרגוע לנפשך,

חשת שלמות כשאהובך לידך,

ובכול זאת,

באופן לא ברור,

דמעות תנין שוטפות כאב,

מעיני שקד גדולות,

שער צהוב מתכרזל בעייפות,

גוף צעיר שמוט,

את כבר אינך יודעת,

הלהלחם,

או אם לשוב,

והיא עומדת שם, תמירה,

כגיבנת על עמוד שידרה,

כפטריה אחרי החורף,

לא מוותרת, לא מרפה,

יציבה,

כאזיקים על זרועותיך,

כחוט תליה על צוורך,

ומהדקת ומהדקת

ומהדקת,

והתהום נפערת.