הסיפור הוא סיפור אמיתי, ויש להתייחס אליו בהתאם. דברי פתיחה: אני לא אשכח את זה לעולם.. מלחמת חיי, מלחמת ההישרדות שלי.. זה היה מזמן, אבל שתקתי יותר מדיי זמן, הגיע הזמן לגלות את האמת על עצמי.. על מלחמת הקיום שלי. זה קרה לפני 17 שנה בקירוב, לילה בלתי נשכח.. המפקד מביא לנו תדרוך אחרון לפני שיוצאים לשטח. בסוף חוברת התדריך – חלק א', שמתי לב לשורה שהייתה כתובה בכתב קטן ועגלגל: "הזדמנות חייך, לחיים אחרים וטובים יותר". חייכתי לעצמי, ננסה חשבתי. באזור שלנו היו שני בסיסים. אנחנו התאמנו בעיקר בבסיס השמאלי, והבסיס הימני היה בסיס מודיעיני, ככה לפחות אמרו לנו. שם המציאו את המושג: "מלחמת הקיום". זמן קצר לפני מלחמת הקיום: המפקד שלי, 190 ס"מ, שיער שחור, עיניים חומות בהירות. הוא נראה טוב, ככה חשבנו כולנו בבסיס. אבל הנחנו שגם היא יפה. כן, גם היא יפה... אחרי הכול, כל המלחמה הזו תתנהל בגללה. ואם זה בגללה, זה סימן שהיא שווה את זה. המפקד אומר מילים אחרונות, שנשמעות די חנוקות. כולנו מוציאים וקושרים סרט על הראש, סרט קמיקאזה, כולנו יודעים שמעטים יחזרו ממנה, ואפילו אחדים.. ככה זה במלחמת הקיום. בווום!!!!! היציאה למלחמת הקיום: בלי שום הכנה, אנחנו נזרקים לשדה הקרב! השעה הייתה 00:27, ואנחנו כבר עמוק בתוך שדה הקרב. אנחנו מתקדמים בתוך שטח האויב, ולפתע אני מביט אחורה ורואה ששולחים עוד גדוד, המפקד לא סומך עלינו, חשבתי. אחרת, למה שולחים עוד רבים?! עברו מס' דקות ויש כבר עשרות הרוגים, רק מהמאמץ, ועדיין לא ראינו חייל אויב, הבנתי שלא סתם שלחו עוד גדוד, זו הולכת להיות מלחמת קיום קשה ביותר. זחלנו במחילות הצרות, רעבים ועייפים. אבל אמרנו לעצמנו: אנחנו חייבים להמשיך לזרום! לאן שזה יוביל, להימשך עם הזרם. ראיתי את חברי מהפלוגה, ישושקה, כבר היה פצוע, לא רציתי לעזור לו, במלחמה הזו, כל אחד לעצמו.. זוהי מלחמת הקיום. לאחר תלאות רבות, ומאות אלפי הרוגים, הגעתי עם חבריי למטרה. היינו חבולים לגמרי, ועייפים מאוד. יש כאלה שישנו בדרך, ונתנו למזל לקחת אותם. הרמנו מבטינו, וראינו סוף-סוף את המטרה שלנו: בסיס האם. זוהי המטרה שלנו במלחמת הקיום. מיליונים! הבנתי, שלחו הרבה יותר משני גדודים, המפקד השתגע, מס' עצום. כולם מביטים בבסיס האם בתדהמה, לא כך הוא נראה לנו בתדרוך. לפתע נשמע קול מבסיס האם שמודיע שבסיס האם מלא לגמרי ויש מקום לבודדים. כולם בהלם, אחרי מאות אלפי הרוגים, הם אומרים שיש מקום רק לאחדים?! התחילו צעקות מסביב.. הייתי הראשון שיצא מההלם, התחלתי לזחול במהירות לבסיס האם ונכנסתי לתוכו. לפתע כולם הסתכלו עליי, והחלה זחילה מטורפת חסרת מעצורים לכיוון בסיס האם. בסיס האם סגר מייד את הפתחים לבסיס, והתחיל להגן על עצמו. מיליונים ניסו להיכנס. מיליארדים! כמות עצומה.. בחיים לא ראיתי כמות כזו עצומה. המום, עוד הצלחתי לשמוע פקודה באופק בסיס האם: "חסלו מייד את כל המיליונים! הם עוד יהרסו את בסיס האם". מיליונים! מיליארדים כמוני! מתים.. וזה קורה בכל יום.. הרגשתי עצב מר. החיים בבסיס האם: בבסיס האם דאגו לכל דבר שהייתי צריך, אוכל, שתייה, אך למרות זאת התנהגו אליי כאל אסיר.. הייתי קשור כל הזמן הזה.. לא נתנו לי מרחב פעולה/תנועה לעצמי.. לפתע הבנתי, יש דברים שכנראה לא מספרים בתדריך של מלחמת הקיום. לאחר מס' חודשים של התפתחות והתחמשות וקרבות הגנה רבים ואספקת אוכל מההיא של המפקד, הפכתי להיות חייל לוחם אמיתי! ככה לפחות מה שחשבתי, לא ידעתי מה מחכה לי.. בשעה 1:47, בתאריך ה- 28/01/86, היה הרגע הקשה ביותר בחיי. השחרור מבסיס האם: לפתע הודיעו בכל בסיס האם, שהגיע זמני ללכת. נתקפתי פחד, מה זה ללכת? לאן?! "אומנת במיוחד בשביל היום הזה", זו התשובה היחידה ששמעתי מכל אנשי הצוות לסיבה שאני צריך לעזוב. לפני השחרור מבסיס האם, קיבלתי תדריך – חלק ב', ככה הם קראו להסבר חסר התועלת שקיבלתי. מכיוון שהייתי היחידי ששרדתי, נשארתי לבדי בתדרוך. הרגשתי קצת בודד, לפתע לא רציתי את כל זה, מה היה רע לי איפה שהייתי קודם? התחילו הרבה שאלות לצוץ לי בראש. אבל מייד הדחקתי את כולם, אני כאן! ואני צריך להתמודד עם המציאות. הקשבתי בתדריך ללא חשק, סיפרו שיש דרך אחת החוצה, דרך מנהרה צרה, וזה יהיה בסדר אם אני אבכה, כי הדרך מאוד קשה ומסוכנת. המילים האחרונות שנאמרו באותו תדרוך היו: "אין מקום אחרת החוצה מבסיס האם, רק דרך שם. ושם תמצא את האושר". צחקתי לעצמי.. גם כן אושר, הוא לא שווה את כל הסבל הזה! לפתע מתחיל לחץ כבד, זה הזמן לצאת! אני מנופף לשלום בפעם האחרונה לבסיס האם, והוא עומד שומם, מביט, כרגיל. כל גופי מתחיל לכאוב!! כל כך הרבה דם!! נפגעתי!! הרבה דם! אני שומע אנשים צועקים! ההיא של המפקד משתגעת! היא צורחת, אני מנסה לצעוק לה שתסתום, אבל נראה שמיתרי הקול שלי נסתמו.. אני מתחיל לבכות! כואב לי.. הרבה מאוד דם.. אני חושב שבמערכה הזו של מלחמת הקיום שלי הפסדתי.. לפתע, אני מצליח לפקוח את עיניי, כאשר אני רואה אדם ענק מתבונן בי עם בגדים ירוקים ומראה עגולה על המצח. הענק זרק אליי חיוך ואמר למפקד שלי ולהיא: "מזל-טוב, זה בן!".