לילה. שקט. רק שירת הצרצר נשמעת . על רקע הירח הזהוב הצטיירה צללית מיסתורית. דמות מכוסה ברדס ארוך וקודר שנבלע בתוך הלילה, מעבר לכתפה אוחזת גרזן ועל כתפה השנייה תלוי שק מטולא. היא פסעה אל האיש הישן.

    הוא הציץ אל פניו הטובים של האיש המנומנם, שחייך אל חלומו בשמחה של פשטות. פניו היו חתומות בתגלית החיים.

ואז לפתע הקיץ האיש משנתו. הוא לא נראה מבוהל, אלא רק מופתע וסקרן באופן שליו ביותר.

" מי אתה, אדון?" שאל בנימוס.

     " אינך מכיר אותי? " קרקרה הדמות השחורה. " זהו עלבון, עליי לומר. מרבית האנשים מפחדים ממני פחד מוות . "

" כמובן!" קרא האיש. " הנך מלאך המוות!"

" ניחוש שני מספיק טוב . אך אל נבזבז זמן מיותר: זמנך הגיע."

     " האומנם מיציתי את כל יכולותיי על פני האדמה?" תמה האיש.

" אומנם כן. וכעת עליך לעבור לעולם הבא. אלה הן חדשות טובות: באתי לקחת אותך לחלקתך בגן עדן. אך עלינו למהר, מכיוון שהשטן דולק אחריי."

" למה?"

    " בעצם," אמר מלאך המוות," הוא דולק אחריך. כך תמיד עושה כאשר אני בא לקחת נשמות לגן עדן: תפקידו לחטוף ממני את הנשמות ולכלוא אותן בגהינום. מי שנכלא במקום הנורא הלזה, כבר אין לו דרך שיצא משם."

     " אם כן, באמת כדאי שנמהר, " אמר האיש בתמציתיות ונתן מבט מעמיק האחרון באשתו החובקת את הכר ונשק לשפתיה כפרידה. אזי התבונן בילדיו המצונפים ונשק על מצחיהם.

" אני מוכן," אמר בשקט מתון. עיניו השחורות שכל הטוב נצור בהם, נצצו ואור הירח זרח על פניו, וכל כולו נראה כמי שסיים את שליחותו על פני האדמה.

    הוא כרע על ברכיו והרים את ראשו.

" אני נפרד מהעולם הזה, שהיה חלק ממני כאחת מצלעותיי," לחש בהדרת קודש. " הייה שלום, יקיר לי."

     מלאך המוות התנשם בכבדות . לו היה לו מאגר דמעות כמו לבני האנוש, וודאי היה פורץ כעת בבכי.

 " זה היה נאום פרידה יפה," קרקר, " אין ספק," ולאחר שמילותיו פילסו את דרכן אל החוץ, הניף את הגרזן והיכה במהלומה יחידה ברקתו של האיש. הרקה האדימה והתנפחה, והאיש שאף מריאותיו את כל האויר שהתאחסן אצלו, ובנשימה יחידה זו נראתה דמות כסופה ושקופה כמו מים יוצאת משפתיו הקמוצות.

     בעוד עפעפיו נשמטות, הדמות המימית והשקופה כעשן חייכה בפשטות ונראתה כמו האיש עצמו בעודו היה בחיים, אלא מובן כי הייתה זו נשמתו שנטשה את הגוף הגשמי והריק.

     " ראיתי כבר הרבה תהליכי מוות כאלה," חרחר המלאך השחור. " אל תצפה ממני שאתרשם." אך קולו רעד. הוא ראה בעיניים המעושנות הרבה חסד ותום, כמו התום שנח בעיניו כאשר רק הביאוהו לעולם לראשונה.

     אם כן הוא היה ונשמר טהור, ומלאך המוות חשב שיש לו הרבה מזל ללוות נשמה זו אל המקום שאליו היא שייכת .

     הוא פרש לפניו את פתח השק. " היכנס. כך תהיה שמור מכל פגע כאשר יגיע השטן. האמן לי, אני מכיר אותו מאז ומעולם- שכן אצלנו המלאכים אין דבר כזה הקרוי זמן- יודע אני בוודאות כי יבוא במהרה. "

הנשמה המימית החליקה פנימה בצייתנות שקטה. המלאך העמיס את השק על גבו.

     " ובכן. "

הקול הזה לא היה רחש צרוד כשל המלאך. היה זה קול חד ומצמרר כאילו נעצו בו גביש של קרח, והמלאך הסתובב. האדמומיות התגלתה לעיניו מהר יותר מהמוות. הלהבה השקטה ליחכה את הדמות החייכנית שהחזיקה קילשון בידה, וזנבה האדמומי שהורה חץ בקצהו הסתחרר בריקוד להוט.

     " מאוחר מדי," מלאך המוות דיבר בנחישות למרות גלי האש שסנוורו את עיניו. " נשמת המלאך הזה תגיע לחלקתו המיוחדת השמורה בגן עדן: האמן לי, לכך הוא ראוי."

" אתה מתכוון," קולו החד של השטן השתלח, " לנשמת האיש שזה עתה גווע?"

     " הוא איננו איש: הוא מלאך. הוא נועד להיות מלאך. גורלו נחרץ ואין לך מה לעשות בנידון." מלאך המוות דיבר בלהיטות . " האמן לי, שטן, גן העדן הוא ביתו. זה המקום שיועד לו. ידעתי זאת ברגע ששלחוהו לרחם אימו."

     " בחייך!" קול השטן התעוות . " כאשר אתה מציג אותו כך הוא נשמע כה זך לב, שזה ממש מגעיל אותי!"

" הוא אכן כזה!"

     השטן חייך בעורמה בטוחה בעצמה. הוא החל מסתחרר סביב המלאך, גלימתו רוחשת סביבו כמוסיקת רקע רכה ומסוכנת . הוא לכד אותו את המלאך השחור במעגליו, שחור קודר ואדום לוהט.

     " פעמים רבות הצעתיך לעשות יד אחת איתי," ריכך את קולו, אולם לא הצליח למנוע את הקור שנשקף ממנו. " אתה מומחה, מלאך המוות . אנחנו יכולים להיות צוות נהדר, אתה ואני. "

     " פעמים רבות הצעתני, ופעמים רבות עניתי וכן אענה גם כעת: לא אעשה זאת . אצלה באש הגהינום שאתה כה סוגד לה לפני שאשתף איתך פעולה." מלאך המוות עצם את עיניו כדי לא להביט בסחרור המעגלי שבלבל אותו נואשות . " אקיים את שליחותי ויהי מה."

     " יפה מאוד." הלהבה רשפה, והריקוד המעגלי פסק. " אבצע את שליחותי אני גם כן. אם תרצה ללוות נשמה זו לגן העדן שלך, תצטרך לעבור דרכי."

המלאך דיבר בשקט מתון:" יהי כן. "

" אני מציע אפוא קרב סיף: קלשון נגד גרזן. "

     מלאך המוות הניד בראשו הקודר. " הגרזן שלי נועד לשסף גרונות זכים ולשחרר נשמות טהורות. הוא מנוע בהחלט מלגעת בקלשון הטמא שלך, השייך לבעלים כה תככני ומרושע."

     אף לא תו נע בפני השטן לאחר הביקורת המתונה אך השוטפת . " בסדר, לכל הרוחות: אלך איפה לקראתך. נעשה קרב מוחות, השכל החריף שלי מול ההיגיון שלך."

     הוא נעמד. " אומרים, שלב האדם הוא רע מנעוריו. האדם עושה הכל למען סיפוק אנוכיותו. הוא מאכיל ומשקה את ילדיו כדי שלא ייאלץ לראות אותם בחוליים, ואז ייעצב ליבו: ברור שהוא עושה זאת למען לא תתעורר בו הרגשה רעה, או למען טהר מצפונו שלא ייסר אותו. הוא אינו רוצה לסבול מכאובים, וזו אנוכיות לשמה.

     כך כל הזמן. הוא לומד כדי להשכיל, כדי לנפח את האגו שלו הנפוח ממילא כמו בלון ריק.

הוא נותן משלו לאחרים רק כדי להרגיש טוב עם עצמו.

לב האדם הוא אנוכי מנעוריו, כך אני אומר."

     " ובכן, אמר המלאך בשלווה תמוהה. " רוצה אני רק להיטפל לחלקים מנאומך: האדם רוצה רק לטהר את מצפונו. האדם נותן כדי להרגיש טוב עם עצמו.

     מצפון בן האנוש הוא דבר שבא מתוך תוכו, משורשי התכונות הסבוכות כמו האנוכיות. גם כאשר יש גורמים חיצוניים שמדרבנים אותו לעשות מעשה אנוכי, הקול המסתורי שלו, המצפון שלו, תמיד אבל תמיד מתערב. זה מוכיח שלא משנה כמה חזקים הם הפיתויים הגשמיים של העולם, היצר העמוק ביותר שלנו שהוא גם הטהור ביותר, מנצח."

     " מנין לך?" התעקש השטן, ובעיניו מרצדות להבות אדומות כשני. " מנין אתה יודע כי היצר העמוק הוא זה שמנצח? אולי הדבר אמור לגביי היצר הרדוד?"

     " עובדה היא," ענה המלאך ללא סייג, " שהנשמה החבויה בעמקי האדם היא הדבר היקר ביותר שיש לו. אבל יש טיפשים שמשחיתים את נשמותיהם, את הדבר הכי טהור ויקר שיש לשמור כבבת העין: והם כאמור בצד שלך- בגהינום."

השטן שתק כחוכך בדעתו, ואז הרים את קלשונו המרצדת  באיום.

     " מזה זמן רב נמאסת עליי, מלאך המוות," אמר בשקט, " אתה עם הדיעות שלך עלם הנשמה השלמה או המפוצלת; ההיגיון הסבלני שמאפיל על העונג החפוז והמתוק. אתה הורס לי הכל וגוזל ממני את הנאתי מהיצורים המושחתים בגני. איני זקוק לך." הוא הטה את קלשונו אל המלאך.

     " אינך יכול, " אמרה מלאך המוות, קולו שקט כשל השטן אם כי הלום רעם. " זהו קרב היגיון ותו לא. מעורבות פיזית נחשבת לרמאות . "

" לא אכפת לי, " נהם השטן. " אתה מסית אותי ממטרותיי, מלאך מאוס ומכעיס. הייה שלום." 

     " לא!! " הם שמעו קול מצווח , והרוח יצאה מהשק, כבר לא שלוות נפש, עיניה גדולות ומובלטות והיא מתייפחת .

" איני יכול לראות זאת, " אמר בדמעות, " נפש כה מושחתה וחלולה וריקה מתוכן רוחני, אשר החמיצה את מטרת החיים הנעלה ביותר. "

     " וכי אני הוא זה, " שאל השטן נדהם, " אשר אתה מדבר עליו?"

" כן," השיבה רוח המת . " אתה אינך חולק חיבה לאנשיך, זאת מילא; אך אף את הכבוד המינימאלי גזלת מהם בקור רוח כדי שיוכלו לשרת אותך, הכל בשביל ההנאה הכוחנית המשוקצת . כה צר לי עליך, השטן. כל חייך תעבוד למען דבר שאין בו תועלת . צר לי עליך מאוד מאד. "

     " מספיק!!" צווח השטן, ולתדהמתו של מלאך המוות נעשה יותר ויותר צייצני. ואז ראה למה: השטן הלך והתכווץ.

     " לעזאזל!" נהם השטן וכבר נשמע כמו ילדה זועפת . " אני הולך ומאבד את כוחי בגלל הדיבורים המזוויעים שלך על כבוד , תוכן רוחני ומטרת חיים נעלה! והדמעות האלה שזולגות מתוך רגש אמיתי- אייייכס! " הוא הניע את ידיו כאילו ניסה להיאחז במשהו, וקלשונו נשמט אל הרצפה והתפוצץ ללהבת אש, שתוך דקות ספורות נידפה לעשן.

     " אווו, " צייץ השטן הפצפון שנראה כמו נקודה אדומה בוערת על רצפה אפורה, ואז היה גם הוא לעשן ותו לא.

" ניצחת אותו," אמר מלאך המוות בתדהמה. " עשית מה שכמעט נכשלתי לעשות . "

אך נשמת האיש המשיכה להתייפח כאילו לא שמעה את דבריו, בצער אמיתי וכנה.

     " הו, כמה חבל," אמר האיש טוב הלב וגעה בבכייה, " הו, איזה פיספוס. "