העיניים שלו היו עצומות, הוא לא חש בשום צורך לפקוח אותן, מה כבר יש לו בעולם הזה? סבל, סבל, ושוב פעם - סבל! אז למה לפתוח אותן, את העיניים? כדי לראות את הסבל בשנית? מי שראה אותו היה בטוח שהוא אדם חסר קשיים, אדם שחולם במנוחה על חייו הוורדרדים והיפים, רק שהוא לא הרגיש שחייו כאלה. הוא הרגיש שרע לו. רע מידי. כבד מידי. הוא לא חפץ בחייו, רצה לעשות בהם משהו מעניין, אבל לא היה לו שום דבר כזה לעשות כדי לממש את זה.

"היי! אחיה! מה קורה?" שמע קול שבשלו נאלץ לפתוח את עיניו
"הכל רגיל..." פיהק בתשישות נפשית כלשהי
"טוב... העיקר שלא השתנה לרעה..." הקול של חברו חייך, "אז מה?"
"אז רגיל. כבר אמרתי לך!" התחיל קוצר רוח להכנס בקולו של אחיה, "כמה פעמים אצטרך עוד לחזור על זה...?" חיוך חסר סבלנות צץ על פניו, חיוך מזוייף משהו
"עד שיימאס לי לשמוע את זה..." צחקק חברו.

"היית היום עם חברים?"
"לא כל - כך. למה?"
"אהה. סתם. פשוט ראיתי את החבר שלך כאן היום."
"כן. הוא היה כאן, ואז מה?"
"ואז כלום. חשבתי שהייתם ביחד?"
"כן. למשך כמה דקות... אורי הזה!"
"אז היית עם חברים"
"הייתי." הסכים בתשישות.
"היית!" הסכימה אחותו, בנמרצות.

"אחיה, מה קורה איתך לאחרונה?"
"מה קורה איתי?"
"אני לא יודעת, אז אני שואלת אותך?"
"לא קורה איתי כלום!" התיז אל עבר אחותו
"נכון! ואולי זאת הבעיה שלך? מאז שסיימת צבא - אתה מובטל."
"ואז מה? זה לא עניינך!"
"למה לא?"
"כי את לא ההורים שלי. ובעצם. גם אם כן היית - אני כבר ילד גדול. שלא ההורים שלו אומרים לו מה לעשות! עכשיו זה ברור לך?!"
"כן, אבל אני לא ממש מסכימה עם זה. כי הורים נשארים הורים גם אחרי מאה ועשרים!" צחקקה "נו, אז איך היה החרוז שלי? מהמם, האא?!"
"דווקא לא משהו, אריאל, בא לך לשחרר אותי?"
"אני תופסת בך?"
"לא פיזית..." נאנח, אבל מצב רוחו השתפר כימעה, ומי יודע? אולי אחותו תוכל להיות לו לעזר? "אריאל... את לא מבינה. אין לי מה לחפש כאן. משעמם לי בכל יום יותר מביום הקודם. אין לי בשביל מה לחיות."
"תעבוד!"
"ואז מה?"
"ואז תהיה לך סיבה לחיים!"
"לא ממש סיבה לחיים. אני אעבוד בשביל שיהיה לי כסף. בשביל שאוכל לחיות כאן. אבל לא בגלל שזה מה שיספק לי את הסיבה של 'למה להיות בעולם הדפקטיבי הזה...?!', מבינה?"
"אולי... בעצם... לא ממש."
"אז את באמת עוד קטנה מידי."
"לא. אני לא."
"את רואה שאת כן."
"לא. אני לא. ואם תלך, נניח, להתנדבויות? אז זה יעזור לך?"
"וואלה? רעיון. אני אנסה ניראה לי."

"נו, אחיה, אז איך ההתנדבות?" שאלה אריאל כחודשיים אחרי שאחיה החל בהתנדבות המדוברת, וחיוך של סיפוק האיר את פניו של הבחור כשסיפק לה מידע על אודותיה.