'אוף!' חשבתי לעצמי בזעם, 'הם לא מבינים שזרקתי את הכל מאחורי? אין לי כח לכל זה. הכל כבר מאחורי גווי.'

"אהלן אריה!"
"אהלן" השבתי, מדוכדך מעט, לא חפץ בקירבתו של שלומי, חבר הילדות שלי,
"מה קורה? אתה כועס?"
"לא, למה?" התאמצתי להסתיר את כעסי.
"כי אתה ניראה כזה, שוב התערבו לך בנושא הידוע ההוא?"
"בנושא הידוע?" עשיתי את עצמי תמה, זה לא עיניינו מה שקורה איתי!
"כן, נו, מה יש לך?" הוא היה תמה באמת. בניגוד אלי.
"כלום, אתה מדבר בחידות! איזה סוף נושא ידוע לדעתך אני מסתיר ממך?"
"אתה לא מסתיר ממני, זה באמת ידוע"
טוב. עכשיו כבר באמת זה נמאס עלי! מה אכפת לו בכלל? אז חייכתי, ואמרתי לו:
"מה אתה רוצה ממני? אני באמת לא מבין..." ניכר היה שהוא מתפדח. הידד! הצלחתי לגרום לו להפסיק לדבר איתי, הם חושבים שאני סתם ילדון קטן, שמנסה לשחק אותה גדול! וזה ממש לא נכון! אני מרגיש גדול. וזו זכותי.
"טוב, נו, אז מה קורה? מה ככה?"
"הכל רגיל, 'תה יודע..."
"יופי" שלומי חייך אליי, הוא יודע להיות גם נחמד, כשצריך.

הלכתי משם. ראיתי ילדים מתעסקים עם מה שהחלתטי לזנוח. לא רוצה את זה. ושלא יגידו לי שאני צריך. כי אני לא! אני לא ילד קטן שנזקק לזה. לפחות זה לא. אז שיעזבו אותי כבר בשקט! לא רוצה אותם! נמאסו עלי כבר כולם!

הלכתי הביתה, המצב - רוח שלי לא היה בשמיים. לא נורא, חשבתי, ממילא אבא ואמא לא מתערבים לי בעסקים הללו הרבה.
המשכתי במצב רוח לא משהו, הלכתי אל עבר ביתי, והרגשתי רגוע יותר.

בדרך הביתה באמת שכבר התחלתי להרגע, זה ניראה לכם כיף, להיות בקריזה כל הזמן?! אבל הילדים מהשכונה לא התייחסו לזה שנרגעתי, וכל הזמן הציעו לי את מה שזרקתי איתם! לא רוצה! אחרי שעברתי את כל ילדי השכונה, שהם לא החברים שלי, אז ראיתי גם את כל החברים שלי מתעסקים עם זה! אוף! שלא יראו אותי רק...
אין לי כח להצעות שיתוף שלהם! זה כבר קטן עלי מידי כל העסק הזה!

שוב שלומי, זוכרים שאמרתי לכם שהוא חברי מילדות? למה איתי בגן חובה, וגם בפעוטון, וכעת אנחנו ביחד בכיתה א'!
נכון אני גדול מכדי לשחק בגוגואים?

-----------
רציתי בהתחלה משהו על חזרה בשאלה.. אבל בסוף בחרתי בכיוון הזה, וסליחה שזה כל - כך קצר.
---------
שיפצתי קצת. התוספת - בלא מודגש.