לקראת שבוע חדש, הערב פתוח
מול דף לבן
מחשבות
ומילים
אדם יושב מול חלון פתוח קמעא. מבעד לתריס הוא מבחין באור רחוק מנצנץ. הוא ניגש אל החלון, מרחיב את הפתח ומביט רחוק אל שורת האורות המנצנצים שנגלים אליו, עטופים בשקט ובחושך.
ילדיו ישנים, אשתו יצאה, הוא מרים טלפון ומשוחח עם חבר קרוב. שיחה קצרה שלאחריה הוא ניגש אל המחברת וקורא. ימים שעבר, עיר שהתישב בה לא מכבר. ילדיו בהם הוא מתבונן זמן רב בשעה שהם גדלים. עודם משתנים והוא ממשיך להתבונן בהם ולהקשיב.
מוצא הוא כתיבות על אשתו ועל דרכם המשותפת ועל דרכם הנפרדת ועל נקודות המפגש בין הדרכים.
קורא הוא על אמו ועל אביו.
ומתוך הקריאה מהבהבת מולו נפשו. בפעימות לבה, בנשימותיה ובחיפושה אחר דבר מה. אחר מה? אחר מה?
אולי אחרי הליכה בנתיב שקט, שלו, בעיניים שמבטן פקוח, צלול. ויש רוך בהליכה זו וגם קלילות עדינה. ויש מרחבים סביב ועצים גבוהים שהרוח נשמעת בהם, ועליהם נותנים לאור לרצד דרכם.
ולפעמים עולה בהליכה זו שיר ולפעמים ניגון שלא תמיד מוכר.
ונפשו רוצה להתחבר לשורש עמוק והיא שמחה למפגש עם נפש אחרת. דרך עיניים, או דרך המילים הכתובות, או דרך צליל, או דרך המילים הנאמרות.
והיא רוצה להיטיב עם סביבתה, וגם עם עצמה.
והיא רוצה לצרוף את חייה לשיר. והזמר יאצור בתוכו את המראות שרואה ואת הרגשות העולים מקרבה.
והיא רוצה לשחק ולטעום את החופש שבזמן ואת החופש שברגע, ואת האפשרויות, ואת הבחירה בהן אחת אחת.
המחשבות מניחות את העט מידו, והוא נושם נשימות עמוקות.
