ואף אחד לא יודע
מה יהיה בסוף הסיבוב
רגע לפני שנעוף מן השמשה
אל הכביש הסואן
אף אחד לא יודע
איך נרגיש
שנרגיש את המכה
אחרי שהיד תונף באוויר
ואז תיגע בפנינו
אולי נלמד לפחד
אולי נדע את התשובות
והן כתובות על הקיר
היינו פעם ילדים מצחיקים
עד שלמדנו את השבילים
המובילים אל פתחי הבתים
אליהם הגענו חסרי כול
ומה נרגיש אז, כשנתעורר
ערומים מול גדרות האבן
מחכים שגשם יירד
מתפתים להאמין
יום אחד
לא נצטרך לקום מן הרצפה
לא נצטרך עוד להתפלל
היינו כמו שוטים
מחכים לים שיגיע אל החוף
ואף אחד לא ידע
מה נרגיש
שהאקדח מונף אל מול שתי עיננו
והאצבע לוחצת על ההדק
לא ידענו להיות אז ילדים
לברוח אל התמימות
אל חלומות שנשבים בתוכנו
יכולנו לעמוד במרכז
אף אחד לא ידע
מה נרגיש
שהפצע ייפתח, החתך ידמם
והדם יזלוג כמו צבע על דף ציור
ומה יהיה עלינו אז?
לא זכרנו את המילים
את התפילות
שמרנו לעצמנו
אבל גם אלוהים פתאום אבד
חסר כול
מחכה להצלה
אף אחד לא יודע מה נרגיש
שהזמן פתאום ימשיך לרוץ בלעדינו
וידענו כבר לאהוב, ידענו גם לקחת מהכול
מן הגאווה ומן התלישות
עמדנו חסרי דבר, כמו מי שאיבד את חייו ברגע
אף אחד לא יודע
מה נרגיש
כאשר נעמוד מול המראה
ונצטרך לענות על תנועות השפתיים
מן החולשות ועד השתיקות.
