מסתובבת בבית, בחדרים.

ממששת דברים.

ממשיכה ללכת,

אך עוצרת.

היא נזכרה במשהו.

לא, זה סתם היה, לא משהו מיוחד.

ממשיכה ללכת,

שוב סבה על עקבותיה.

אך נאנחת.

מכאן לא תבוא הישועה.

ככה, יום, יום.

שעה, שעה.

חייה עוברים-ללא מעש.

בהסתובבות חסרת תכלית,

בלי מעשה מיוחד,

בלי שיזכרוה לעד.

רק לדבר אחד היא מחכה.

רק למוות שיבוא לגאול אותה.

רק אז היא תנוח באמת,

בלי לבדוק-

אולי שם יהיה לה מה לעשות.

יום מגיע,עובר-חולף.

עוד אחד, ועוד.

ופעם אחת-

נשארה במיטה,חולה.

הפעם לא תסתובב.

ואז, אז היא מגלה

שיש דברים שהיא רוצה לעשות,

אבל מפחדת שיגידו:

"מה זה? אולי כבר תגדלי?

עד מתי תישארי ילדה?"

היא קמה,

בלי לשים לב לשיעול הטורד,

קמה ועושה מה שהיא רוצה,

משתובבת, צוחקת לה,

וקצת מציקה.

ולאלה השואלים:

"אולי תגדלי?
אולי תתבגרי?"

היא אומרת:

"אלא חיי.

ככה בחרתי לחיות.

מידי פעם רצינית,

אך מותר לצחוק."

ומבקשת:

"אל תקיפו אותי בגדרות,

אבל שימו לי גבולות.

תנו להשתובב,

אבל אם מפריע-אל תצעקו."

ככה היא מבקשת.

ככה היא רוצה לחיות.

(אדר א' תשס"ה)