גביע זהב ריק, זועק בצימאון
מרימה אותו יד לבנה אותו לשפתיה מקרבת
אותו רגש של שיכרון עיוור , במקום שאין צורך לדבר
היא אמרה לו סאמאדי, אתה לא מה שנראה לך
אינך יודע שהשמש מחקה אותך?
אין לו מילים,
כאבים של שנים נשפכים בגלים
אז הוא אוסף את עצמו או מה שנשאר לו
אני רוצה לספר, שהוא לא התברבר, בו במקום התעורר: לשפתים חמות וידים שכבר לא לבנות, אותו מחבקות ולא מרפות.
אבל סיפורנו ממשיך למרות שהערב עליו החשיך
הוא מוצא עצמו בחול מול הים בלי דיבור או מה לאכול, שוב, זועק הוא בצמא
העולם הזה כולו מרה
שהכל אשמת השמש הוא נשבע
(ללא הועיל איבד את קולו הדביל)
כי הים אותו אומנם ראה ואף לגעת בו רצה
אך המסכן שם כבר לא נמצא התיישב רחוק משם על גבעה
מביט בירח בערגה אילם חירש עיוור
לאהבה, מביט ושואל לחיוך הלבנה
אני לא הוא.
תגובות