דונה לוצ'יה דה מרינרה נועדה, כשאר בני משפחתה לאורך הדורות, להיות חברה בקרקס הפיל הנודד. אמה הייתה אמנית טרפז ואביה ליצן כך שמאז ינקות היא נשמה את אוויר הקרקס מלא אבק הדרכים. חלומה הגדול היה,כמו ילדות רבות ,להיות לוליינית- הולכת על חבל,אך דונה לוצ'יה לא הייתה ילדה רגילה. בלידתה,עת משונה בה הירח כיסה כמעט במלואו על השמש,נולדה דונה לוצ'יה עם פגם בליבה. כל אימת שהיה מישהו אומר דבר שקר בנוכחותה היה ליבה פוסק מלפעום לכמה שניות .לתדהמת הרופאים הדבר לא גרם למותה והיא סבלה רק מסחרחורות קלות בשעת ההתקף. מומה הייחודי הפך במהרה לכישרון ומלפני שעוד ידעה היא לדבר שימשה כמכונת אמת אנושית, מהימנה שאין כמוה ועם הזמן הפכה לחלק נכבד ממופע הקרקס, בו הייתה חושפת שקרים של בעלים לנשותיהם ולהיפך לצלילי צהלות הקהל. אך היא לא הייתה מאושרת,חלומה להיות לוליינית נותר בגדר חלום,בגלל חששותיהם של הוריה למצבה הבריאותי.כמה פעמים ניסתה לעלות על החבל כשאף אחד לא הבחין,אך תמיד נתפסה וננזפה. פעם אחת תפס אותה אחד הלוליינים המבוגרים והכה מכות נמרצות עד שלא העזה לנסות זאת שוב. לימים גדלה לוצ'יה והייתה לנערה יפיפייה,בכל עיר אשר אליה הגיע הקרקס רכשה לה מיד מחזרים רבים,אך את כולם היא דחתה בהינף יד על כי גרמו לליבה להחסיר פעימה... באחד מסיורי הקרקס פגשה באנטוניו.הוא היה בחור חסון ושזוף מבוגר רק במקצת מגילה והוא נשא חן בעיניה.היא החליטה בליבה כי לא תספר לו על דבר כישרונה ואף הפצירה בסובבים אותה לעשות כן. אהבת נעורים ניצתה בין השניים והם היו מבלים יחדיו לילות בחסות חשכת אוהל הקרקס. לוצ'יה האמינה כי סוף סוף מצאה את הבחור לו תעניק ליבה. עד שערב אחד שעה שאנטוניו אחר לבוא לפגישתם,הלכה לחפשו ומצאה אותו נושק בלהט לשפתיה של נערה מקומית. נסערת צעדה לוצ'יה אל עבר אוהל הקרקס. בחשכה בהק החבל המתוח,קורץ לה ומבטיח נחמה. היא לא היססה, בצעד קל מופתעת מביטחונה טיפסה על הסולם נעמדה בקצה החבל וצעדה צעד ראשון.אל האוהל נכנס אנטוניו בריצה.. "לוצ'יה" צעק "רדי משם. זה מסוכן ללכת ככה בחושך,הקשיבי לי בבקשה אני מתנצל." לוצ'יה שמעה ובעודה מהלכת על החבל כלוליינית מנוסה החניקה את דמעותיה המלוחות. אנטוניו המשיך לצעוק.צעקותיו כה גברו עד שלבסוף החליטה לוצ'יה לשים להן קץ. "ענה לי" אמרה לו ממרומי החבל "והשבע לי בכל היקר לך, שתהיה זאת האמת .." "אני נשבע" ענה אנטוניו. "אם כך אמור לי זאת : התאהב אותי ורק אותי ואף אחרת מלבדי?" אנטוניו לא השתהה אף לרגע קט וענה בקול גדול :"ודאי לוצ'יה ודאי,הרי רק אותך אוהב,אני נשבע." וכך עוד לפני שהספיקה לצעוד צעד אחרון פסק ליבה של לוצ'יה מלפעום והיא נתקפה שוב אותה סחרחורת קלה ונפלה אל תוך החשכה. |
תגובות