תמונה:

שביל אבן ארוך מתפתל אל האופק האין סופי. במרחקים נראים מרחבים ירוקים פרושי ידיים.ירק וצבע נחים באורה המנחם של השמש. ובתחילת השביל,עומד ילד או אולי זהו נער, אין לדעת כיוון שפניו מביטים לפנים אל האופק. כשהייתי ילדה הטריד אותי העניין הזה מאוד: איזו הבעה עוטה הילד על פניו? האם הוא שמח? נרגש? עצוב? מפוחד? מדוע אינו פוסע בשביל ורק מביט אל האופק? בניסיונותיי לגלות את התשובה, הייתי עומדת שעות מול התמונה, מנסה להתקרב ולהתרחק, להביט בה מלמעלה, מלמטה אך בכל זווית שאליה פניתי –הפנה הנער אלי את גבו.

כשגדלתי מעט חדלתי מהניסיונות הללו. אין טעם, בין אם הוא שמח או עצוב הוא יישאר בתחילת השביל לנצח, חשבתי לעצמי ואותה מחשבה העציבה אותי מעט.

כעבור מס´ שנים עזבתי את הבית, כמו כל חברותיי למדתי באוניברסיטה, שם גם פגשתי את הבחור שלימים נהיה בעלי. בליל כלולותינו התהפכתי במיטה, משהו לא נתן לי מנוח. שתיתי מעט מים ולבסוף נרדמתי, באמצע הלילה התעוררתי אחוזת אימה מחלום. בחלום הופיעה התמונה מילדותי, אך הפעם ראיתי את פניו של הנער, אלא שהיו אלה פני ומראן היה מחריד: עיני כאילו יצאו מחוריהן, אפי נח לא במקומו והבעתי הייתה קפואה, כשל מת. כשניגבתי את הזיעה מרקותיי, הבחנתי בבעלי הטרי נם במיטתו. קמתי בשקט מהמיטה, לבשתי את החלוק, נעלתי את נעלי הבית ויצאתי מהדלת. אוויר הלילה הקר מילא את ראותי ואני התחלתי לפסוע על הכביש המתפתל, שואפת ונושפת. כמה מכוניות חלפו על פני וצפרו לי, אחדים אף הוציאו את ראשם וצעקו לעברי: "משוגעת, תרדי מהכביש" אבל אני המשכתי לפסוע. שלווה גדולה הציפה אותי, בלבי התחלתי לזמזם שיר לכת ישן ולאחר מכן זמזמתי אותו קצת יותר בקול וקצת יותר בקול עד שלבסוף שרתי אותו בכל גרוני. יכולתי להמשיך לפסוע ולשיר כך שעות אלא שלפתע עצרה לידי ניידת משטרה ומתוכה ירדו שני שוטרים: "עצרי! תעודות בבקשה" אמרה השוטרת צעירה וכשגיששתי אל כיסי להוציא את התעודות נזכרתי כי אני לובשת רק חלוק לגופי. "מה שמך? היכן את גרה?" משכתי בכתפיי-בלבול נוראי תקף אותי פתאום ושכחתי מה הסיבה שלשמה בכלל יצאתי מן הבית : "טוב גברת, את תתלווי אלינו" אמר השוטר השני.

כך בחלוק ובנעלי בית מצאתי את עצמי נוסעת בניידת משטרה. ממש כמו פושעת נמלטת מהסרטים. כשהגענו השוטרים הובילו אותי אל תוך התחנה וניגשו לברר פרטים. לאחר כמה דק´ ארוכות שמעתי אותם מתלחששים ביניהם: "זה בסדר, היא נשואה, נשואה טרייה, כן. דיברנו עם בעלה, הוא התעורר וגילה שהיא נעלמה..." אותה שוטרת ממקודם ניגשה אלי עכשיו והניחה עלי שמיכה: "זה בסדר" היא אמרה, "בעלך כבר יגיע לקחת אותך, כנראה שהלכת מתוך שינה..." מתוך שינה, חשבתי לעצמי, שינה נצחית... כשסובבתי את ראשי  ראיתי את בעלי. הוא לא היה נראה כעוס או נבוך רק עייף. יצאנו מן התחנה בלי לומר מילה איש לרעהו, לא החלפנו אף מילה גם בדרך חזרה. כשהגענו הביתה הוא מיד נפל על המיטה ונרדם ואילו אני... אני רק הבטתי אל האופק מבעד לחלון.