כבר שעה, חמש דקות ושתי שניות עברו מאז יותם הגיע למקום בו הם קבעו להיפגש אתמול אחרי שסוף סוף הוא אזר אומץ והעז להתקשר אליה, אל אותה בחורה יפה שהייתה ידועה כשוברת לבבות גדולה ובה היה מאוהב מאז ומתמיד.
אצל יותם הכל הלך לפי זמנים וכמויות: כמה ביישן הוא לדעתו (שמונה בסולם של אחד עד עשר) כמה זמן לוקח לו לחסל אריזה של פיצה משפחתית-רבע שעה (עשר דקות אם הוא מאוד רעב) וכמה כוסות קפה הוא שותה בשבוע (מינימום חמש עשרה). הדבר היחידי שהוא לא הצליח לנסח בכמויות היה מידת האהבה שלו כלפיה, או איזו הרגשה יש לו בלב כשהוא רואה אותה וכמה הוא מאושר שהיא הסכימה להיפגש איתו היום.
הפעם הראשונה שהוא הבחין בה הייתה ביום הראשון בכיתה א', יותם ילד ביישן ונבוך עם צמה קטנה משתלשלת מעורפו התיישב בשולחן הראשון שהוא מצא ושם היא ישבה, ילדה חמודה עם צמה ארוכה, שמלה פרחונית וחיוך הכי יפה שיותם אי פעם ראה. "שלום, אני יותם" הוא אמר ושלח לה חיוך מבוייש. "שלום" היא אמרה בקצרה וביובש וקמה. מיד התברר שהיא שמרה את המקום לחברה הכי טובה שלה, רותי, ויותם בחר להתיישב דווקא במקום השמור.
רותי הייתה ילדה חיננית ומתוקה ובניגוד לחברתה היא דווקא הפגינה התעניינות מרובה בילד הביישן והנבוך עם הצמה שתפס לה את המקום. היא התחילה לשוחח עם יותם ולשחק איתו בהפסקות, אפשר להגיד שהיא זנחה לא מעט את חברתה הטובה עוד מימי הגנון לטובת זמן בילוי איתו, אבל יותם שאמנם שמח שרכש לו ידידה חדשה, היה מעוניין רק במישהי אחת. מאז אותה פגישה קצרה ביניהם ביום הראשון של כיתה א' הוא לא הפסיק לחשוב עליה, על העיניים הירוקות שהביטו בעיניי כולם מלבד עיניו שלו, על הידיים העדינות שרשמו בחריצות במחברת הוורודה ועל החיוך, החיוך היפה שלה. כולם אהבו אותה, המורים, המורות, הבנים והבנות. חיוך אחד וכולם היו שלה אבל יותם רצה שהיא תהיה שלו, רק שלו.
השנים עברו ואותם בנים שובבים שהעזו ומשכו לה בצמה ביסודי הפכו להיות החבר הראשון, השני והשלישי שלה בחטיבה ובתיכון. היא הייתה חברה של כולם, של כמעט כל בן בשכבה אבל לא של יותם. יותם נשאר בצד, אמנם בלי הצמה שהשתלשלה מעורפו אבל עדיין קצת ביישן ונבוך, בעיקר בנוכחותה.
הוא ראה אותה בזרועותיהם של בנים שונים, הוא ראה אותם שבורי לב אחרי שהיא זרקה אותם ועברה לבחור הבא, הוא ראה את הצמה שהתקצרה בנתיים אבל עדיין הייתה מאוד יפה, והוא ראה את החיוך שלה שהלך והתייפה ככל שהזמן עבר.
יותם שגדל ונעשה בחור די נאה לא נשאר לבד, היו לו כמה סיפורים עם כמה בחורות אבל לא משהו רציני, דייט פה ושם, חברות של חודש מקסימום ולא יותר. זאת מהסיבה שיותם לא אהב באמת את אותן הבחורות, אמנם הן היו די יפות, חכמות ומעניינות אבל הן לא היו היא, זה היה הפגם העיקרי שלהן וזה הספיק בשבילו כדי לסיים איתן את הקשר ברגע שהיא רק חייכה אליו יום אחד בבוקר או אמרה לו שלום בסוף היום.
כבר שעה,עשר דקות וארבע שניות עברו מאז יותם הגיע למקום בו הם קבעו להיפגש אתמול. יותם המשיך לחכות בסבלנות והוא נזכר איך בכלל הוא הגיע לשם היום אפוף בציפייה של חלום שעומד להתגשם. זה היה בסוף כיתה יב'. אחרי טקס הסיום כולם הלכו למסיבה גדולה שנערכה באחד המועדונים הכי נחשבים בעיר. כולם היו מאושרים שסוף כל סוף הם סיימו את בית הספר, כולם היו שמחים כמו שהם לא היו שמחים מעולם, כולם חוץ מיותם,הוא ידע שעכשיו כשהם סיימו ללמוד הוא לא יראה אותה ואת החיוך היפה שלה יותר, זה עשה לו הרגשה רעה בלב והעציב אותו מאוד. כל המסיבה הוא הסתכל עליה. היא הייתה כל כך יפה , כמעט יפה מדי בשביל להיות אמיתית, אבל היא הייתה אמיתית והוא אהב יותר ויותר עם כל תנועת גוף וכל חיוך שלה. הוא גמל בליבו החלטה שעד סוף המסיבה הוא מבקש ממנה את הטלפון שלה,כי אם הוא לא יעשה את זה עכשיו אהבת חייו תאבד לו לעולמים והוא יאבד את עצמו לדעת. הוא גילגל בראשו תסריטים רבים, מנסה לשכנע את עצמו ששום דבר רע לא יכול לקרות ולהיפך, אם סוף סוף הוא יעז קצת ול יהיה כזה פחדן אולי, רק אולי היא תוכל להיות שלו. המסיבה הייתה מוצלחת והיא הסתיימה רק לפנות בוקר. האנשים התחילו לצאת מהמועדון. זה היה הרגע שלו, הוא התקרב אליה כשהיא לקחה את התיק שלה משמירת חפצים והתכוונה לצאת החוצה ופנה אליה, אוזר את כל הכוחות שהיו לו על מנת להישאר במקום ולא לברוח משם כמו גדי מפוחד. "הייתה אחלה מסיבה לא?" הוא שאל אותה במהירות. היא הסתובבה, מופתעת במעט לשמוע את הילד עם הצמה מא'3, אשר איתו למדה שתיים עשר שנים באותם בתי ספר ומעולם לא החליפה איתו יותר משלום בבוקר או בסוף היום, מדבר איתה. "כן" היא ענתה בפשטות. הלב שלו פעם בהתרגשות והוא המשיך, "תהיתי אם אני יכול לקבל אולי את הטלפון שלך, את יודעת כדי לשמור על קשר". היה שם רגע של שקט וגם רגע של מבוכה אבל אז היא אמרה "טוב" ויותם, שלא האמין למה ששמע עצר את עצמו מלצרוח כמו משוגע. היא רשמה לו את המספר שלה על נייר קטן של מסטיק שהיה לה בתוך התיק והם נפרדו ב "ביי" סתמי. מאותו ערב שבו הוא השיג את הטלפון שלה ועד אתמול עברו שנתיים, חודשיים ושלושה שבועות שבהם נייר המסטיק הכי יקר בעולם, בעיני יותם, נשאר מונח על המדף בחדרו. הוא לא העז להתקשר אליה, הוא לא ידע בדיוק מה להגיד לה, הוא פחד שהיא לא תרצה להיפגש איתו ותהה אם היא בכלל זוכרת אותו. אבל אתמול הוא קם עם תחושה חדשה בלב, מין פרפרים בבטן. הוא חלם עליה בלילה, הוא חלם שהוא התקשר אליה ושהם נפגשו בבית קפה קטן בעיר ליד הכיכר, הוא חלם על הצמה והוא חלם על החיוך, החיוך הכי יפה בעולם שחייך אליו בחלום. הוא קם בשתיים עשרה וחמש דקות בדיוק עם חיוך ענקי על השפתיים ותחושה חמצמצה בפה, כשהוא הבין שזה היה רק חלום. אחרי שהוא אכל תוך חמש דקות חצי קוראסון חמאה ושתה שלוש כוסות קפה הוא ניגש לטלפון. היד שלו רעדה כשהיא לחצה על הלחצנים אחד אחרי השני וכבר נשמע צליל החיוג, יותם כמעט התחרט וניתק את הטלפון אבל זה היה מאוחר מדי, בצד השני ענה לו קול נשי רך ומתוק, הקול שלה. "שלום מדבר יותם,זוכרת?" הוא שאל, היא ענתה שהיא זוכרת ושאלה לשלומו. תוך שתי דקות של שיחה קצרה הם קבעו להיפגש לשיחה קצת יותר מעמיקה ביום למחרת בשעה שש בכיכר ומשם, היא אמרה הם יחליטו לאן ללכת. בלילה יותם לא עצם עין מרוב התרגשות, הוא חשב בליבו על כמה שזה נפלא שהיא הסכימה להיפגש איתו ועל כמה שהיא נפלאה בכלל. השחר עלה על אותו יום מיוחד במינו עבור יותם וככל שה דקות עברו כך גברו הלחץ וההתרגשות בליבו של יותם, הוא עמד להתפקע מרוב עצבים. הוא שתה שתי כוסות קפה, אכל את החצי השני של הקוראסון שנשאר מאתמול, התקלח, התגלח, התבשם ובחמש וחצי הוא כבר מוכן לצאת מהבית, הוא חשב שמוטב לו לצאת מוקדם כדי של יאחר, חס וחלילה לפגישה שלו איתה. הוא העיף מבט אחרון, לא מרוצה בראי ויצא. הוא הגיע לכיכר בעשרה לשש בדיוק וחיכה.
יותם העיף מבט נוסף בשעון, מחוגי השעון הצביעו על כך כי מהרגע שיותם הגיע לכיכר בעשרה לשש ועד לרגע הזה בו הוא הביט בשעון עברו שעה, שלושים וחמש דקות ועשרים ושתיים שניות, או ליתר דיוק עשרים ושלוש. מחשבות רעות החלו לקנן במוחו של יותם אך הוא דחה אותן, "היא תבוא, היא בטח נתקעה בפקקים, היא תבוא, אני בטוח" הוא שינן לעצמו בראש שוב ושוב על מנת לחמוק מאותן מחשבות טורדניות שלא הרפו ממנו. הרגליים שלו כאבו מהעמידה הממושכת והוא החליט להתיישב בבית קפה קטן ליד הכיכר, "אני אוכל לראות אותה מכאן שהיא תגיע" חשב לעצמו יותם והזמין קפה שחור כדי להתרענן. בדיוק ברגע שהמלצר הלך משולחנו עם ההזמנה הוא ראה אותה, בכיכר. בהתחלה הוא לא היה בטוח שזאת היא, הגובה אמנם היה זהה וגם השיער היפה שכבר לא היה קלוע בצמה אלא היה מפוזר על כתפיה היה בדיוק כמו השיער שלה. פתאום היא הסתובבה, כעת הוא היה בטוח שזאת היא, אף על פי שהיא הייתה קצת רחוקה ממנו הוא זיהה את החיוך, חיוך ששייך רק למישהי אחת בעולם. הוא חייך בחזרה אבל החיוך שלה לא היה מיועד בשבילו. מהצד השני של הכיכר הופיע בחור גבוה ונאה במדי צבא, הוא ניגש ישר אליה והצמיד אותה אליו בחיבוק חם. יותם הרגיש כאב עמום בלב, הוא ראה אותם מתקרבים לעבר בית הקפה, ללא הצלחה הוא ניסה להסתתר מאחורי התפריט אבל ברגע שהיא והבחור במדי הצבא נכנסו לתוך בית הקפה היא הבחינה בו מיד וקראה בהפתעה,"יותם! אוי, אני לא מאמינה, שכחתי לגמרי שקבענו להיפגש היום, אני כל כך מצטערת".היא חייכה אליו ולפני שהוא הספיק להגיב היא שלפה,"תכיר את החבר שלי, יובל, הוא פשוט יצא במקרה לאפטר מהצבא וכל כך שמחתי שיצא לי לפגוש אותו היום, ששכחתי שקבעתי להיפגש איתך, כמה זמן חיכית לי?" אבל יותם לא ענה, הוא הרגיש דקירה כואבת בלב, כאילו מישהו נתן לו מכה ממש חזקה. הוא הסתכל על הרצפה ושם הוא ראה אותו, מדמם, שבור לחתיכות קטנות על הרצפה של בית הקפה הקטן שליד הכיכר כשאהבת חייו מאז ומתמיד עומדת מולו ומחייכת את החיוך הזה שלה, החיוך הכי יפה שהוא אי פעם ראה.
כבר שעה,עשר דקות וארבע שניות עברו מאז יותם הגיע למקום בו הם קבעו להיפגש אתמול. יותם המשיך לחכות בסבלנות והוא נזכר איך בכלל הוא הגיע לשם היום אפוף בציפייה של חלום שעומד להתגשם. זה היה בסוף כיתה יב'. אחרי טקס הסיום כולם הלכו למסיבה גדולה שנערכה באחד המועדונים הכי נחשבים בעיר. כולם היו מאושרים שסוף כל סוף הם סיימו את בית הספר, כולם היו שמחים כמו שהם לא היו שמחים מעולם, כולם חוץ מיותם,הוא ידע שעכשיו כשהם סיימו ללמוד הוא לא יראה אותה ואת החיוך היפה שלה יותר, זה עשה לו הרגשה רעה בלב והעציב אותו מאוד. כל המסיבה הוא הסתכל עליה. היא הייתה כל כך יפה , כמעט יפה מדי בשביל להיות אמיתית, אבל היא הייתה אמיתית והוא אהב יותר ויותר עם כל תנועת גוף וכל חיוך שלה. הוא גמל בליבו החלטה שעד סוף המסיבה הוא מבקש ממנה את הטלפון שלה,כי אם הוא לא יעשה את זה עכשיו אהבת חייו תאבד לו לעולמים והוא יאבד את עצמו לדעת. הוא גילגל בראשו תסריטים רבים, מנסה לשכנע את עצמו ששום דבר רע לא יכול לקרות ולהיפך, אם סוף סוף הוא יעז קצת ול יהיה כזה פחדן אולי, רק אולי היא תוכל להיות שלו. המסיבה הייתה מוצלחת והיא הסתיימה רק לפנות בוקר. האנשים התחילו לצאת מהמועדון. זה היה הרגע שלו, הוא התקרב אליה כשהיא לקחה את התיק שלה משמירת חפצים והתכוונה לצאת החוצה ופנה אליה, אוזר את כל הכוחות שהיו לו על מנת להישאר במקום ולא לברוח משם כמו גדי מפוחד. "הייתה אחלה מסיבה לא?" הוא שאל אותה במהירות. היא הסתובבה, מופתעת במעט לשמוע את הילד עם הצמה מא'3, אשר איתו למדה שתיים עשר שנים באותם בתי ספר ומעולם לא החליפה איתו יותר משלום בבוקר או בסוף היום, מדבר איתה. "כן" היא ענתה בפשטות. הלב שלו פעם בהתרגשות והוא המשיך, "תהיתי אם אני יכול לקבל אולי את הטלפון שלך, את יודעת כדי לשמור על קשר". היה שם רגע של שקט וגם רגע של מבוכה אבל אז היא אמרה "טוב" ויותם, שלא האמין למה ששמע עצר את עצמו מלצרוח כמו משוגע. היא רשמה לו את המספר שלה על נייר קטן של מסטיק שהיה לה בתוך התיק והם נפרדו ב "ביי" סתמי. מאותו ערב שבו הוא השיג את הטלפון שלה ועד אתמול עברו שנתיים, חודשיים ושלושה שבועות שבהם נייר המסטיק הכי יקר בעולם, בעיני יותם, נשאר מונח על המדף בחדרו. הוא לא העז להתקשר אליה, הוא לא ידע בדיוק מה להגיד לה, הוא פחד שהיא לא תרצה להיפגש איתו ותהה אם היא בכלל זוכרת אותו. אבל אתמול הוא קם עם תחושה חדשה בלב, מין פרפרים בבטן. הוא חלם עליה בלילה, הוא חלם שהוא התקשר אליה ושהם נפגשו בבית קפה קטן בעיר ליד הכיכר, הוא חלם על הצמה והוא חלם על החיוך, החיוך הכי יפה בעולם שחייך אליו בחלום. הוא קם בשתיים עשרה וחמש דקות בדיוק עם חיוך ענקי על השפתיים ותחושה חמצמצה בפה, כשהוא הבין שזה היה רק חלום. אחרי שהוא אכל תוך חמש דקות חצי קוראסון חמאה ושתה שלוש כוסות קפה הוא ניגש לטלפון. היד שלו רעדה כשהיא לחצה על הלחצנים אחד אחרי השני וכבר נשמע צליל החיוג, יותם כמעט התחרט וניתק את הטלפון אבל זה היה מאוחר מדי, בצד השני ענה לו קול נשי רך ומתוק, הקול שלה. "שלום מדבר יותם,זוכרת?" הוא שאל, היא ענתה שהיא זוכרת ושאלה לשלומו. תוך שתי דקות של שיחה קצרה הם קבעו להיפגש לשיחה קצת יותר מעמיקה ביום למחרת בשעה שש בכיכר ומשם, היא אמרה הם יחליטו לאן ללכת. בלילה יותם לא עצם עין מרוב התרגשות, הוא חשב בליבו על כמה שזה נפלא שהיא הסכימה להיפגש איתו ועל כמה שהיא נפלאה בכלל. השחר עלה על אותו יום מיוחד במינו עבור יותם וככל שה דקות עברו כך גברו הלחץ וההתרגשות בליבו של יותם, הוא עמד להתפקע מרוב עצבים. הוא שתה שתי כוסות קפה, אכל את החצי השני של הקוראסון שנשאר מאתמול, התקלח, התגלח, התבשם ובחמש וחצי הוא כבר מוכן לצאת מהבית, הוא חשב שמוטב לו לצאת מוקדם כדי של יאחר, חס וחלילה לפגישה שלו איתה. הוא העיף מבט אחרון, לא מרוצה בראי ויצא. הוא הגיע לכיכר בעשרה לשש בדיוק וחיכה.
יותם העיף מבט נוסף בשעון, מחוגי השעון הצביעו על כך כי מהרגע שיותם הגיע לכיכר בעשרה לשש ועד לרגע הזה בו הוא הביט בשעון עברו שעה, שלושים וחמש דקות ועשרים ושתיים שניות, או ליתר דיוק עשרים ושלוש. מחשבות רעות החלו לקנן במוחו של יותם אך הוא דחה אותן, "היא תבוא, היא בטח נתקעה בפקקים, היא תבוא, אני בטוח" הוא שינן לעצמו בראש שוב ושוב על מנת לחמוק מאותן מחשבות טורדניות שלא הרפו ממנו. הרגליים שלו כאבו מהעמידה הממושכת והוא החליט להתיישב בבית קפה קטן ליד הכיכר, "אני אוכל לראות אותה מכאן שהיא תגיע" חשב לעצמו יותם והזמין קפה שחור כדי להתרענן. בדיוק ברגע שהמלצר הלך משולחנו עם ההזמנה הוא ראה אותה, בכיכר. בהתחלה הוא לא היה בטוח שזאת היא, הגובה אמנם היה זהה וגם השיער היפה שכבר לא היה קלוע בצמה אלא היה מפוזר על כתפיה היה בדיוק כמו השיער שלה. פתאום היא הסתובבה, כעת הוא היה בטוח שזאת היא, אף על פי שהיא הייתה קצת רחוקה ממנו הוא זיהה את החיוך, חיוך ששייך רק למישהי אחת בעולם. הוא חייך בחזרה אבל החיוך שלה לא היה מיועד בשבילו. מהצד השני של הכיכר הופיע בחור גבוה ונאה במדי צבא, הוא ניגש ישר אליה והצמיד אותה אליו בחיבוק חם. יותם הרגיש כאב עמום בלב, הוא ראה אותם מתקרבים לעבר בית הקפה, ללא הצלחה הוא ניסה להסתתר מאחורי התפריט אבל ברגע שהיא והבחור במדי הצבא נכנסו לתוך בית הקפה היא הבחינה בו מיד וקראה בהפתעה,"יותם! אוי, אני לא מאמינה, שכחתי לגמרי שקבענו להיפגש היום, אני כל כך מצטערת".היא חייכה אליו ולפני שהוא הספיק להגיב היא שלפה,"תכיר את החבר שלי, יובל, הוא פשוט יצא במקרה לאפטר מהצבא וכל כך שמחתי שיצא לי לפגוש אותו היום, ששכחתי שקבעתי להיפגש איתך, כמה זמן חיכית לי?" אבל יותם לא ענה, הוא הרגיש דקירה כואבת בלב, כאילו מישהו נתן לו מכה ממש חזקה. הוא הסתכל על הרצפה ושם הוא ראה אותו, מדמם, שבור לחתיכות קטנות על הרצפה של בית הקפה הקטן שליד הכיכר כשאהבת חייו מאז ומתמיד עומדת מולו ומחייכת את החיוך הזה שלה, החיוך הכי יפה שהוא אי פעם ראה.
