היא שמעה שלוש דפיקות על הדלת, שלוש דפיקות וזה כל הסיפור.

    מזה שבוע ימים שהיא לא יצאה את הבית, הסופות ממש הפחידו אותה.

אמרו בחדשות שאין ממה לחשוש, הן באות והולכות באותה מהירות, ועד כה גם לא היו נעדרים. לפי הביטחון שהפגינו הקריינים נראה כאילו גם לא יהיו.

היא חשבה שזו מסכה גדולה של שקרים; היא חשבה, היא צדקה.

לפחות בעיניה, וזה היה מספיק כדי לא לצאת עד שהסכנה תחלוף.

    כל חלונות ביתה היו סגורים ונעולים כשהוילונות מוסתים ומשוכים לאמצע כדי להסתיר את המתרחש בבית, או מחוצה לו. הם היו אדומים; בורדו, למען האמת. לא היו לה תריסים, היא מעולם לא אהבה את הרעיון, זה מרגיש כמו אסיר בביתך שלך. השבוע היא התחרטה על כך. הו, כמה שהתחרטה.

    גם הדלתות היו סגורות ונעולות על סוגר ובריח.

היא לא אהבה להרגיש כאסירה בביתה אך מנעולים על הדלתות, והרבה, זה לא הפריע לה.

כן, אפשר לומר שהיו לה מוזרויות כאלה.

    היא הלכה לכיוון הדלת, פסיעה אחר פסיעה לכיוון המפתן.

    ממה לכל הרוחות את מפחדת? סופות לא יודעות לדפוק על דלתות.

    היא הרגישה מטופשת על השיחה שהתנהלה בתוך ראשה, ועם זאת, היא אכן התנהלה בתוך ראשה. וזה לא כאילו מישהו היא בבית; היא הרי גרה לבד מאז עזבה את בית הוריה.

שמונה שנים ארורות דלות זוגיות.

    רוחות לא יכולות לדפוק, הן רוחות!

    היא צחקה, אבל הצחוק היה מזויף ורועד.

    "תשתקי," עכשיו סיננה בין שיניה. "את לא רוצה שיחשבו שאת בבית."

    כאילו שזה עוזר, עם הדיבורים שלנו.

    היא הייתה רבע מטר מהדלת, הלכה עוד שני צעדים, האחד גדול והשני זעיר ביותר, כך שעכשיו הייתה במרחק של נגיעה מהידית עשוית הזכוכית הלבנה.

    ידה הזיעה, ולכן כשניסתה להניח אותה על הידית, זו התפספסה.

    זה שום דבר! את יודעת שזה שום-דבר!

    היא מחתה את ידה בחולצתה הלבנה שהוכתמה מהזיעה, והושיטה בשנית לעבר הידית. מהוססת קצת, הונחה אצבע אחת, האצבע המורה, על הידית. כלום לא קרה.

היא החזיקה עכשיו בבטחה את כל הידית העגולה למראה (ולתחושה, כמובן) וסובבה אותה בעודה משחררת את המנעול שמעליה. רק כך אפשר היה לשחרר ממצב נעילה.

    רגע לפני שסיימה פעולה זו קלטה את הטמטום שבדבר; ואולי זה באמת שודד או רוצח או אנס, והיא הציצה דרך העינית שלא נראתה מצידה השני של הדלת, הצד של המחכה.

    אדם לא היה שם.

    היא החזירה את המנעול למצבו הקודם, והתרחקה צעד אחד אחורה מן הדלת.

    קריאה אחת של 'הלו' מלא יראה, וזה הספיק לה.

    היא הלכה למטבח ולקחה במהירות סכין אחת ממעמד הסכינים המיוחדות והמותאמות במיוחד למצבים שכאלה. הן לא היו באמת לשימוש ככלי מטבח, הן היו בכלי לסכינים רגילות כהסוואה כאשר מגיע אורח, שעלול להיות אולי מישהו לא נחמד במיוחד. מישהו שמתחזה.

    כולם  

    היא הייתה ממש פרנואידית, במיוחד אחרי שהוריה מתו. הוריה האמיתיים; היא תמיד חשדה שהיו אלה המאמצים שרצחו אותם. הם היו כה נחושים בדעתם לא להזכיר את שמם מעולם ומיד העבירו נושא כאשר קרוב, מכר או כל אדם שהתעניין היה שואל עליהם.

    הם גם לא העמידו פני הוריה האמיתיים, מה שהיה מוזר לה. אבל היא לא יכלה להימנע מלאהוב אותם; מה שהרע לה. הוריה מתו, נרצחו (לדעתה), בעודה בת חמש. היא עוד הכירה אותם, וכשיום אחד הלכו לקניות ולא חזרו, קשה היה לומר שהעניין לא היה מחשיד, בהתחשב בעובדה שזמן קצר לפני המקרה שני הוריה המאמצים הכירו עצמם כשכניהם והתיידדו רבות עם הוריה.

    הם גם נהפכו להיות האפוטרופוסים שלה על כל מקרה שיהיה, וזה מאחר ולא היה לה סנדקים לפני כן. הוריה היו מאוד בררניים לגבי כל מה שקשור לבריאות ובטיחותם, ואחת על כמה כשמדובר בילדתם האהובה.

    אחרי שמתו מיד לקחו אותה לידיהם האפוטרופוסים, והעניין לא מצא חן בעינייה. למרות שאהבה אותם.

    בגיל 16 כבר עזבה את הבית, ומאז גרה עם עצמה. כאן.

    עכשיו היא אחזה בסכין חזק. היא הסתכלה עליה וראתה שהיא לא מספיק גדולה. היא לא הייתה בטוחה אם זה נבון להחזיק בידה את הגדולה והמאיימת מכל, אבל אחרי הכל - היא הייתה במצב חירום, והמאיימת הייתה במיוחד למצבים כאלה.

    היא לא מצאה אותה במעמד הסכינים והעניין באותו רגע לא היה מחשיד; היא נחה על השיש, כנראה ששמה אותה שם מקודם, כשניקתה את המעמד.

    היא לקחה את הסכין מהצד הלא נכון, החד, ונחתכה באצבעה.

    זה כאב ופימפם ודפק ולא עזר במיוחד שהדימום לא פסק.

    היא מצצה את האצבע בהתחלה, אבל לדם היה טעם מחליא והוא באמת לא נגמר, אז היא פשוט הניחה לאצבע לדמם ולדם לטפטף לכל מקום אשר תלך; תמיד תוכל לנקות מאוחר יותר, חשבה.

    אחרי שהכאב באצבע נשכח מעט, והיא חזרה להתמקד בסיבה שלקחה את הסכין, היא נזכרה, כן למרות שזה קרה לפני שניות אחדות, שלקחה את הסכין מהשיש. עכשיו התחילה לתהות למה.

    מעולם לא השתמשה בסכינים, ובטח שלא בזו.

    בחשש מטורף מדבר מה שלא יכלה לקבוע בו ברגע, קפאה במקומה. היא הסתובבה לאחור לאט, ראשה אחרון, אך עדיין לא. כל גבה היה חידודין חידודין.

    כשידעה למה לצפות, בערך, סובבה גם את הראש. אך עם עיניים סגורות.

    שתי שניות והן נפקחו מעצמן, כנגד לרצונה.

    מולה עמד בדיוק מה שחששה מפניו; כלום.

    רואה שאין ממה לפחד?

    היא גיחכה לעצמה, בפנים, והביטה באצבע שלא הפסיקה לדמם.

סליחה, האצבע? האין אצבע שלא הפסיקה לדמם.

    היא לא ידעה אם לצרוח או לברוח, אבל היא לא עשתה דבר מן השניים. היא נאלמה דום והפכה לבנה עד כמעט שקופה, כמו הלבן השקוף של הידית

    הידית,           

    היא נזכרה שלכמה שניות הדלת הייתה חסרת הגנה, לא נעולה. ויכול להיות שהתמהמה מרוב פחד, ואולי אף פתחה בלא לשים לב.

    היא הסתכלה על הרצפה שפעם הייתה בצבע בז' יפהפה, הרצפה שעכשיו צבעה בורדו כמו הווילונות. בורדו חום, מהדם שלה.

    היא רצה למראה, היא לא הייתה בטוחה, אבל היא עשתה זאת.

    כשהביטה, מוכנה לגרוע מכל ואולי למשהו שחשבה שתראה, היא הביטה בדבר הנורא ביותר שראתה מימיה.

    בבואתה שלה הייתה שם, כן. אבל לא רק, ולא כמו שזכרה אותה מהבוקר.

    פניה דיממו גם הן, היו עליהן סימנים של חתכים עמוקים של סכין

    סכין עם הטביעה כמו של זו שאני מחזיקה

    היא הסתכלה על היד שהחזיקה את הסכין, זו שעוד הייתה לה אצבע חמישית.

לא יד ולא סכין.

    במראה, לצידיה, היו שני הוריה; האמיתיים. פניהם כמו שלה, מפוחדים, מלאים חתכים. אך שלא כמו שלה, מתים. נפולים

    רקובים

    היא קפצה בבהלה כשהרגישה שיטפון של גלי קיפאון בגבה, גבה החשוף (למרות שלבשה חולצת טריקו שכיסתה את כל הגב).

    היא הסתובבה לאחור והנה שם הם עמדו.

    ההורים.

לא האמיתיים, לא המתים

    נרצחים

    המאמצים;

הם נראו רע מאי פעם.

    "אבל אתם -"

    "התגעגעת אלינו, יקירה?" קראה האישה שפניה פעם היו יפים ועכשיו נראו בלויים ומלאי חול ובוץ. כאילו יצאה מהאדמה.

    פניו של הגבר שעמד לידה ונראה גם הוא מבוגר לגילו, היו נאות גם כן. הוא היה חסון אך איברים מגופו היו חסרים.

    היד שלי

    במקום היד שלא הייתה שלו הייתה זו שלה, ובמקום האצבע החסרה בידה של האישה הייתה אצבעה שלה.

    עוד איברים היו חסרים, אבל חלקם מולאו בנוספים שגם לא היו שלהם.

    כשהסתכלה על האף של האישה ראתה שהוא מוכר לה, והבינה מיד את פשר הטעם המלוכלך בפיה. וגם שמה לב לשיניים חסרות.

    תוך דקות אחדות נעלמו מגופה עוד איברים, עד שנשארה כמעט כלום.

    הכלום שאת מפחדת ממנו

    היא רצתה להתעורר, והיא רצתה שיכאב לה. זה אפילו לא כאב. וזה הפחיד אותה יותר מכל.

והסיוט הזה לא נגמר.

    עכשיו משלקחו את כל הנחוץ להם, גופם היה שלם; רקוב ומצומק למרות מבניהם היפה, אך מת. הם חייכו לעומתה והיא ממש לא ששה להחזיר להם.

    "חשבנו שתשמחי," אמר הגבר.

    "אתם - זה באמת אתם!"

    "ידעת את זה מזמן, בתי -" אמרה האישה.

    "שלא תעזי! אני - לא הבת שלך!"

    "אבל ידעת, נכון? הרי הרגת אותנו," המשיך אותה הגבר שפניו היו מצולקות בצורה מכוערת. "כנקמה."

    "עכשיו תורינו," גיחכה האישה. למורת רוחה של הנערה מחוסרת האיברים צחוקה היה נעים, וזה עשה לה בחילה.

    היא הקיאה על הרצפה, והאישה לא הפסיקה לצחוק. יותר נורא, הגבר הצטרף, וקולו היה כל כך מתוק.

    היא הקיאה שוב.

    היא הקיאה עד שכל איבריה הפנימיים יצאו.

    "כן, תמשיכי - עד שתחזירי לנו את כל החסר."

    היא רצתה לצעוק תשכחו מזה, תירקבו! אבל לא יכלה למנוע את הקיא.

    הדבר האחרון שייצא היה המוח, ואיתו קפאה הנערה.

עיניה לא פחדו, הן כעסו. על שפתיה היה מרוח חיוך מטורף רצחני; היא השתעלה, אלוהים יודע איך, ונגמרה.

    לא סיימתי איתכם. הו, תאמינו לי שלא סיימתי.