למרי היה טלה קטן, טלה קטן, טלה קטן
למרי היה טלה -

'אל תרוצי רחוק מדי, בבקשה'
אבל מרי לא עצרה להסתכל אחורה, היא רק צעקה 'אל תדאגי, אמא' והמשיכה לרוץ.
חיוך התפרש על פניה היפהפיות והצחות, שיערה השחור והארוך התנופף ברוח הנעימה של שלהי הסתיו והיא עצמה את עיניה ונתנה לקרני השמש ללטף את עפעפיה בחומן הנעים.

למרי יש טלה,

היא עצרה לרגע, מופתעת, ואמה נבהלה קצת. במרחק חצי קילומטר ממנה היא עמדה, ומרי הביטה במשהו.
משהו.

טלה קטן למרי

זה היה - פרח.
לא בדיוק פרח, כי הוא נראה כמו פרפר קצת, אבל הוא בהחלט היה מחובר לגבעול ירוק, וזה היה מספיק פרחי בשביל מרי.
מרי שאהבה דברים יפים וצבעוניים.
והוא היה צבעוני, בהחלט כך. אפילו מאוד.
נראה כמו כנף אחת הייתה וורודה בהירה עם נקודות כתומות והשנייה הייתה צהובה עם פסים אדומים, והגבעול היה בעל צבע שהוא אולי הכלאה בין ירוק לחום, עם נקודות לבנות.
היא מצמצה וזה נעלם. נשאר פרח רגיל, אפילו לא פרפר היה, רק עלי כותרת בצבע אדום דם לא יפה.

היא לא קטפה אותו, כי הוא נראה מאיים.
היא הסתכלה עליו מקרוב, כדי לראות אם הוא חוזר למראהו הקודם, היפה יותר, אבל כלום לא קרה.
בעצם, כן קרה משהו; לרגע נראה כאילו הוא קרץ לה ואז חייך חיוך מרושע.
היא חשבה ששמעה אותו מגחך לעומתה.
היא נרתעה לאחור במבט חצי נפגע חצי מרוגז; הביטה בו והוציאה לשון.
'רע, אתה רע! פרח רע!'

היא התרחקה ממנו ולא הביטה לאחור.

למרי היה טלה קטן, למרי היה טלה
למרי היה טלה קטן
למרי היה טלה
היה טלה
היה
טלה היה טלה
טלה
למרי

'יש לנו תיש, לתיש יש זקן. ולו ארבע רגליים, וגם זקן קטן'
היא פיזמה בקולה המתוק והענוג.
'גשר לונדון -
מתפוצץ
מתמוטט, מתמוטט'

היא כבר לא שמה לב והשמש שקעה. שקעה לה, ונעלמה.
כמעט חושך לגמרי, אבל הירח, כן הוא נשאר.

מרי הייתה ילדה מקסימה וטובה, והיה לה טלה דמיוני. והיא תמיד שיחקה איתו. והיה פרח אחד ויחיד שהיא לא אהבה, והיא תמיד בחנה אותו כשהשמש זרחה מהמערב.
בארץ הפלאות של מרי השמש תמיד זרחה מהמערב, ובגלל זה היא תמיד בחנה את הפרח, ותמיד הוא נראה מוזר, לרגע. עד שהיא חזרה לעולם של כולם, מציאות, קוראים לו.
הטלה שלה דמיוני, אבל מרי אומרת שהוא אמיתי. כי הוא תמיד אוכל את העשב, והוא תמיד שותה את המים. והוא תמיד תמיד מלקק את הפנים שלה בבוקר.
אמא אומרת שזה לא באמת, אבל למרי לא אכפת.
אבל כשהשמש זורחת מהמזרח הטלה חייב לחזור הביתה, והביתה זה לא המציאות, אז מרי צריכה להגיד להתראות. אבל היא אף פעם לא שוכחת, והיא תמיד מחכה שהשמש תזרח מהמערב.
אמא לפעמים מפחדת שהשמש תפסיק לזרוח מהמזרח, כי כשהיא זורחת מהמערב מרי נעלמת. היא רצה ובורחת רחוק רחוק ועד שהשמש חוזרת למקום שלה אמא דואגת.
גם מרי מפחדת, כי הפרח לא נחמד בכלל. ממש ממש לא.

למרי הקטנה שלנו שכבר לא כל כך קטנה אין טלה קטן בכלל, יש לה עדר פרים. גדול וצבעוני.
כן, הם באים בצורות ובצבעים מגוונים ביותר, והם תמיד עושים לה שמח. חוץ מהפרפרח, הוא עדיין מפחיד, והוא עדיין מגחך ברוע. אבל עכשיו הוא גדול יותר, כי מרי גדולה יותר. והעדר שלה כבר לא טלה, הוא הפך לפרים צבעוניים ועגולים ונוזליים וגם אליפסות ודקים כמו בולים.
אמא עדיין מפחדת, אבל אין לה מה לעשות, השמש כמעט שכחה בעצמה מאין לזרוח, והיא מתבלבלת כמו מרי. אבל זה בגלל שמרי מתבלבלת. וכשמרי מתבלבלת העולם שלה מבולבל, והצבעים בו מרוחים מדי והגיחוך של הפרפרח מתעצם והוא מהדהד חזק מדי והשדה גדול מדי ואין לו סוף, והוא לא ירוק ויפה, הוא ירוק מכוער. והגבעולים לפעמים גבוהים מדי והיא הולכת לאיבוד. וזה כבר לא נחמד כמו פעם.
לפעמים יש גם פרצופים, והרבה עיניים. והרבה גיחוכים מכוערים שמזעזעים אותה וצורמים באוזניים.

למרי היה טלה קטן, טלה קטן, טלה קטן

הטלה נשאר, נשאר אחד. היא מצאה אותו, אבל בעצם הוא מצא אותה.
הוא מצא אותה והיא שלו, הוא כבר לא שלה.
והשמש לא זורחת יותר מהמזרח.

למרי היה טלה

השפעת שלו הייתה לבנה כשלג
והיא לקחה את מרי איתה

למרי היה טלה קטן.
למרי יש טלה קטן,
למרי היה טלה.

עכשיו היא יודעת שהגיחוך היה של הטלה, כי למרי היה טלה קטן. אבל הוא לא כל כך קטן ובעצם לא ממש טלה. והוא לא נחמד וחייכני כמו שהוא היה בהתחלה, והוא שולט עליה, והיא שלו.
והוא הפרפר והפרח האדום כדם והגיחוך הצורם והפרצופים המכוערים והעשבים השורטים והאיש שלקח לנו את אבא.
והוא צבעוני, ומרי אוהבת צבעוני, או לפחות אהבה.
אבל הוא צבעוני מדי, וזה כואב בעיניים של מרי הקטנה שלנו שלא כל כך קטנה.
אבל הוא שלה, והיא שלו, אז היא לא יכולה להרוג אותו.
אז הוא לוקח אותה לעולם של השמש שזורחת מהמערב.
ומרי לא חוזרת.
כי הטלה לא של מרי,
היא שלו.

לטלה יש מרי קטנה, מרי קטנה, מרי קטנה,
לטלה יש מרי קטנה.
מרי כבר לא קטנה