שוטטתי סהרורי לאורך הקרון עד אשר נמצאתי לבסוף ישוב, מתוך שלל ספסלים פנויים, דווקא מול שלה.

רגע קצר הותר לי להתענג על אשליית הכניעות תחת יד המקרה, טרם הגיחה לה המודעות ההכרחית כי המקריות הזו היא לא יותר מסיפור בדים,  מסווה דק למעורבות זדונית של תת-הכרה. התרשמות חטופה מהופעתה החיצונית ולא יותר – היא האשמה הבלעדית לבחירה.

די היה במרווח זמן זה לאפשר למבטי התמים פגישת בזק חפה מחשדות ונקיפות מצפון. רגע נקי של שני זוגות עניים, וכבר מבטי שנינו מושפלים במבוכה של שותפים-לפשע.

ללא תמימות הפעם, וללא מפגש הוחלפו מבטים נוספים, כמו לא יכלים להכחיש את אשר ארע אך גם לא נאותים לקבל, לא מוכנים להודות בקיומה של כזו מציאות, של זרות-לא-זרות ומפגש-לא-מפגש. והכול בשברירי השנייה, עוויתות שרירים, מבטים ותגובות ללא רצון, ללא דעת.

חלף הרגע, חזרה השליטה, וכאילו דבר לא ארע המבט מוצא מפלט, היא בספר ואני בנקודה הרחק הרחק בחלל, ממולל מחשבות והרהורים ללא תוחלת, נלחם בסקרנות הפוקדת להגניב עוד מבט.

אילו לא עמדה לה האשמה חוצץ במרווח הצר שבין הספסלים, האמת הפשוטה הייתה תופסת את מקומה:
ישבתי מולך כי את נעימה לעין,  יופייך הוא שתפס אותי.