אנטק התכרבל בשמיכה הדקה שלו , וניסה להירדם.

רומי הקטן שבמיטה לידו רעד מרוב קור , ואנטק רצה לחמם אותו מעט. אנטק פשט את שמיכתו וכיסה בה את רומי , ולאחר מכן חזר למיטתו. היה לו קר, קר כל כך . הוא ניסה להיזכר בדבר חם. חם כל כך , עד שהוא יתחיל להזיע ממש. לפתע עלה במוחו המורדם מראה של שתי להבות קטנות

מהן הלהבות האלה? אנטק ניסה להתרכז ולדעת הן היו מוכרות לו. לפתע ראה דמיוני שתי פמוטי כסף יפים. היו חרוטים אליהם מילים בשפה זרה , אך מוכרת. מהי השפה הזאת?  אנטק התאמץ להיזכר, ואז נוספה דמות ללהבות בפמוטים, דמות של אישה. ליבו של אנטק נצבט, האישה הייתה מוכרת לו. האישה פרסה את ידיה על עיניה , ולחשה מספר מילים, ואז לפתע , אנטק נזכר!

'אמא..' הוא חשב. פתאום נזכר שזה בשבת , ואמא מדליקה את הנרות. רומי השתעל , וקטע את גלגל מחשבותיו של אנטק.  אנטק קם ממיטתו , וניגש אליו. "אנטי.." בכה הקטן . "אנטי, איפה אתה?" אנטק מיהר לשים את ידו על גבו הצנום של רומי ולחש " אני כאן, רומי , אני כאן אתך.."

רומי נרגע ושתק לרגע , ואז שאל בקול חלוש. " נכון שא תעזוב אותי , אנטי? "

אנטק נרעד וחיבק אותו. " לעולם לא , רומי'לה! אני מבטיח!" רומי חייך חיוך קלוש והתבונן באנטק בעיניים עייפות ואדומות. ואז הושיט את ידיו הקטנות והרזות וחיבק את צווארו של אנטק בכוח.

אנטק החזיר לו חיוך חזק והרגיש איך עיניו דומעות. רומי הרפה ממנו וחזר לשכב , מתכסה בשמיכות הדקות שלו. "רומי, אתה זוכר את אמא?" לחש אנטק פתאום.

רומי נרעד והתיישב במיטתו בפתאומיות. " אסור , אסור לדבר ככה!" אמר לאנטק בקול מפוחד.

"מריה אמרה שאסור! מריה אמרה שאם תדבר ככה  ישו יכעס ,  הוא יכעס!"  אמר רומי בפחד.

אנטק נאנח. הקטן לא יודע שישו אינו קיים , והוא מאמין לכל מה שהאחות מריה אומרת לו.

אנטק ליטף את פניו המפוחדות של רומי, בירך אותו בלילה טוב, ופנה לחזור למיטתו.

אבל אז שמע את רומי ממלמל," אמא.. אמא שלי.. איפה את , אמא? " אנטק נעצר , והאזין לקולו של רומי.

" אמא.. יש כאן אנשים רעים.. המון עשן..אמא , על תעזבי אותי.. על תלכי לעשן.. אמא!

אמא! על תלכי! אמא , אני רוצה לבוא אתך! אמא , חכי לי..אמא..!" רומי החל לבכות , כמו נוכח במקום הזה. ואז לפתע נרגע רומי , ועצם את עיניו , כמו לא קרה דבר, ונרדם.

עורו של אנטק הצטמרר , הוא ראה דמיונות מטושטשות, זזות, הם זזו מול פניו, הלכו וקרבו, הלכו ורחקו. ואז , לאט לאט , הן נמוגו. אנטק נאנח , חזר למיטתו העירומה, נשכב עליה , ונרדם.

למחרת בבוקר , קם אנטק עם עיניים אדומות מרוב. מהמבט שהעיף בפניו של רובי , ראה שהוא עליז כרגיל. הוא כרע על ברכו כמו כל שאר הילדים ומלמל  "מריה הקדושה" , כמו כולם. הוא נשק את הצלב הגדול שהיה תלוי על הקיר , והלך לאולם האוכל. אנטק מלמל משהו שנשמע כמו "מריה הקדושה" , וכשראה את מבטה הקפדני של האחות מריה הוא כרע על ברכו בחוסר ברירה.

 הוא התעכב מעט באולם התפילה הגדול ונעצר ליד התמונה של שלושת הקדושים הנוצרים.

"אלוקים," הוא ביקש. " תן לי סימן שאתה קיים , אני רוצה שתעזור לי להפוך את רומי ליהודי.

אלוקים! אני מבקש שתחזיר לי את אמא ואבא שלי. ואת שניידי . ויצחק... " הוא מלמל , ועל לחייו זלגו דמעות.

" אלוקים , למה השארת אותי לראות את רומי הופך לנוצרי? למה לא לקחת אותי ביחד עם אמא ואבא ? למה נשארתי בעולם הרע  הזה?" הוא זעק בלי קול.

לפתע חש במבטה של אם המנזר נעוץ בגבו. "אנטק.. מה אתה עושה?" היא אמרה בקול רך.

" לך לאכול. ילדי היקר. ותודה לישו שיש לך מה לאכול..." אנטק התחיל ללכת לכיוון אולם האוכל. אם המנזר בחנה את התמונות במבט בוחן.

בשעת האוכל , לאחר שאנטק "ברך" את ישו הקדוש על שנתן לו אוכל בשפע ואנשים טובים שידאגו לכל מחסורו , ונגס בפת הלחם שלו.

"אנטי , האחות מריה קיבלה היום בשר בתרומה למנזר , רוצה שאביא לך קצת?"

שאל אותו רומי בתמימות.  בשל המחסור בבשר תמיד הייתה עדיפות לקטנים יותר , וילדים בני 13 , כמו אנטק , נאלצו לאכול לחם בלבד. עד עכשיו היה הסידור נוח לאנטק , הוא היה בטוח במאת- האחוזים שהבשר לא כשר. מאחר שרומי היה קטן , והיה זקוק לבשר , ואינו בגיל מצוות , הניח אנטק לרומי ליהנות מהבשר ולא העיר לו. אבל עכשיו , נדיבותו ה"מסוכנת" של רומי הבהירה לו , שיצטרך תירוץ טוב במיוחד כדי להימנע מאכילת הבשר , ועוד רה כי האחות קטלינה עומדת מאחוריו ומאזינה לשיחה.

 מה יעשה?