סבתא מתיישבת מולנו על כסא העץ שלה, ארשת פניה שלוה ורגועה, וכבר לפי ארשת פניה אנחנו יודעים שהנה מגיע סיפור מן העבר:

פעם, בילדותי, גרנו בירושלים. אתם יודעים זאת כבר. טוב, ירושלים של אז היא לא בדיוק כמו ירושלים של היום, זאת שאתם גרים בה. אתם יודעים שאז המצב היה רגיש מאין כמוהו. אנחנו נלחמנו על כל פרט מזהה – היינו ציונים אמיתיים! היה הכרח לגרום לערבים ולבריטים להבין שאנחנו חיים כאן בזכות ולא בחסד, שזו ארצנו ואין אחרת, שזכותנו כאן היא ממש מימי התנך ועד היום. בכלל, היחס לתנך היה כאל גורם מנחה חד משמעי. ממש כך: כשרצינו לדעת מה לעשות – מצאנו את התשובה בתנך.

בכל מקרה, ילדים חביבים, רציתי לספר לכם על המקרה שקרה לנו בימי הסליחות בחודש אלול של שנת תש"ו. באותם ימים אסור היה לתקוע בשופר ברחבת הכותל. אתם מבינים את המשמעות של הדבר הזה? תארו לכם! אסור לתקוע בשופר במקום שהוא כל כך קדוש לנו! ואתם יודעים מה היו עושים הצעירים שלנו, הציונים, שכל כך בערה בהם רוח התנך ואהבת העם וארצו? הביאו כולם את שופרות מביתם וכולם תקעו בשופרותיהם! כולם! אני הייתי כל כך מחוברת למעיזים האלה, תמיד הייתי.

הדבר הזה כל כך הכעיס את ה"כומתות האדומות" – הצנחנים הבריטיים... ואנחנו לעגנו להם. זרם בעורקנו דם יהודי. דם ציוני.

סבתא מתיישבת מולנו על כסא העץ שלה, ארשת פניה קודרת ומהורהרת, וכבר לפי ארשת פניה אנחנו יודעים שהנה מגיע סיפור מן התקופה הזאת:

בשבוע שעבר עליתי לירושלים, אתם יודעים זאת כבר. טוב, ירושלים של היום היא לא בדיוק כמו ירושלים של אז, זו שגרתי בה. אתם יודעים שהיום המצב רגיש מאין כמוהו. היום הדתיים נלחמים על כל פרט מזהה – הם חושבים שהם הציוניים האמתיים! הם חושבים שהם מוכרחים לגרום לערבים ולכל העולם להבין שיש להם זכות בלעדית על האדמה הזאת. הם מרגישים שהם פשוט יכולים לקרוא מהתנך ולבצע הכל! בכלל, היחס שלהם אל התנך כל כך אפל, כאילו זה הגורם המנחה היחיד. כשהם רוצים לדעת מה לעשות, הם מסתכלים בתנך.

בכל מקרה, ילדים חביבים, רציתי לספר לכם על מה שקרה לי בשבוע שעבר. הגעתי לכותל, כהרגלי, וראיתי קבוצת צעירים חסרי מרות מנסה לעלות בכוח להר הבית עם שופרות כדי לתקוע בהם שם. אתם מבינים את המשמעות של הדבר הזה? תארו לכם! הלא בוודאי שאסור לתקוע במקום שהוא כל כך קדוש להם! ואתם יודעים מה הם עשו, הצעירים הפרובוקטיביים האלה? הביאו כולם שופרות כאילו עומדים להפיל כאן את חומות יריחו שנית. בכלל, אני מפחדת מקיצוניים כאלה, תמיד פחדתי.

הדבר הזה כל כך פגע ב"כומתות הירוקות", הנערים שלנו, המג"בניקים...

והצעירים לעגו להם. זורם בעורקיהם דם זר. אני לא מבינה אותם. דם זר.