היום הראשון שבו דיברתי היה קשה; הייתה מילה אחת שפלטתי, בטעות, ללא רצון, "למה?", ואחריה חזרתי עליה עוד ועוד ועוד, רק כדי לשמוע את צליליה "למה? למה? למה" למה????" והוא יושב מולי עם ניצוץ של עניין שנדלק בעינו מקשה עלי בחזרה: "מה למה?" נדמתי, "מה למה?" הוא חזר שנית דורש לשמוע את קולי המקרקר, את מיתרי הקול החלודים שלי מקרקרים אליו לאחר שבועות השתיקה שגזרתי על עצמי: "למה אני לא מקבל תרופות?, גימגתי," למה לא מאפשרים לי לראות את אורן ושירלי?" ואז התפרצתי "למה?! למה?! למה?! למה?! למה?!" המילים פרצו כשלעצמן פורצות את סכר הדמעות אשר הלך ונסדק בעקבות כל צעקה אשר הלכה ונשמעה כמו מילה אנושית במקום החריקה אשר יצאה מלפניה עד אשר קיבלה את צורת ה"למה", עם סימן השאלה שכו נדרש בעקבותיה, שוטפת מפני את ההבעה הקפואה שכפיתי על עצמי במשך כל שהותי וכחבר למסע השתיקה שהקפדתי עליו עד עתה בבית החולים, לאורך כל הטיפולים, הטיולים, הארוחות, כמו מסכת גבס אשר נוצקה על פני בלא יכולת להסירה. עברה כרבע שעה עד שנרגעתי, רבע שעה עד שהסדרתי את נשימותי, רבע שעה של דמעות, ומילה אחת שחוזרת על עצמה ("למה?! למה?! למה?! למה?! למה?! למה?! למה?…) רבע שעה שבהן יושב אדם זר ליד מיטת האלומיניום של בית החולים, וצופה בי במבט מרוכז, כמה שנאתי אותו אז, באותו בוקר, באותה דקה שבה תפס אותי ברגע זה של שבר, באותו רגע שהייתי חשוף כמו לא יודע מה, ובמיוחד על זה שריסק את קירות הדממה שבניתי סביבי בעמל, וכל זאת בלי שום חציצה והכנה, איני רוצה לתאר אך נראיתי באותם הרגעים, גבר בוגר, יושב על מיטת בת חולים,, בוכה ומיתיפח כמו ילדה קטנה- ללא סיבה.

זה עניין שאמור להיות באופי, זה מוטבע בי מהילדות, "גברים לא בוכים" זה מושג שאבא טבע בי בילדותי חוזר עליו כל פעם שהייתי חוזר הביתה מוכה, בוכה על מכות שחטפתי או על שריטה כזו או אחרת מנפילה מעץ, השירטה הזו שגברים לא בוכים נשארה בי עד לאותו הרגע, כמה ששנאתי אותו…