אני יודעת שלא תקראי את זה אף פעם, אבל מצאתי לנכון לרשום את זה בשביל שאני אשתחרר. אני לא רוצה לדבר, אין לי כוח לזה יותר . אנחנו כל הזמן מדברות. את שואל שאלות, אני עונה, בוכה קצת, את מנחמת, מחבקת,מנסה להזדהות, מספרת סיפורים דומים שחווית את או חברים שלך, את מבקשת שאני אפנה אלייך כל פעם שאני רק ארצה ואני מחייכת בחיוך טיפשי ואומרת "בסדר". אז את מחבקת שוב אני פורצת בבכי פעם אחרונה ואנחנו יוצאות מהחדר. בהמשך את שואלת אותי " מה שלומך?" ועם חיוך הכי מזוייף שאני יכולה לתת לך אני אומרת "אחלה" ואת מחייכת.
אני ממשיכה לחיות כמו תמיד , עם הרגשת הסבל הזאת וברגעים הכי קשים אני נותרת לבדי ולא מסוגלת לדבר. איך אני אפנה אלייך?! אני מרגישה כל כך נטל. אני לא רוצה לדבר . אין לי כוח לזה! ועכשיו הכי קשה זה לשים את המסכה, כבר אין לי כוח להעמיד פנים , הכל מתפורר לאט לאט. אני רוצה לצעוק לך "גל תעזרי לי אני נופלת" אבל אני לא יכולה הקול נשאר בגרון כגוש ענקי. אני רוצה שתחבקי אותי ושתשארי לצדי לעד, אבל גם את זה את לא יכולה לעשות. שנה הבאה את לא תיהיה פה יותר ומה אז?
קומונרים חדשים? זיוף חדש? מסכה מקסימה? את הצלחת לשבור אותה בכל פעם שדיברנו אבל עכשיו אני לא רוצה יותר לצפות להמשך הדרך איתך כי את הולכת עוד כמה חודשים ותמשיכי בחייך. מדי פעם תתקשר כמו רועי או יובל כשתביני שרע לי , את תתעצבי וננסה לקבוע שיחות אבל זה לא ייצא כי שתגיעי לכאן את תפגשי עם כולם ואז נצטער כי לא היה מספיק זמן לנו....בסמינר הגשמה דיברנו על מאבק עצמי של החבר'ה מבתאניה , כל כך יכולתי להזדהות איתם וכל כך רציתי להיות הם, ולחיות בדרך החיים הכל כך מדהימה הזאת לדעתי. אבל גם הבנתי שאם אני נאבקת כדי להציל את עצמי איך אני אצליח להאבק על חברה שלמה? את יודעת מה לא נלך גבוה, איך אני אצליח להאבק על הגרעין שלי? על הקבוצה שלי?
מתוך הייאוש צומחת האמונה והחוזק לעשות דברים מדהימים, כך אמרת לי ולגרעין שלי אבל השאלה שלי היא לאן הייאוש שלי ייקח אותי?
אוהבת ואתגעגע תמיד.
*בזכותך נבניתי מחדש.
תגובות