לאחרונה אני רץ, קצת לשמור על כושר והרבה לנקות את הראש. אני לובש גופיה ומכנסיים קצרים, לוקח ווקמן מלא ב"סטרוקס" ויוצא מהדלת. ממתין למעלית הישנה ויורד בה בעצימת עיניים, אני אוהב להיות מופתע מהעצירות של המעלית בדרך בלי שהגוף יצפה להן. שאני מגיע לקומת הקרקע אני יוצא מהלובי, עובר את פחי הזבל ואת החתול הלבן והפוזל של השכנים ונותן לגורל לעשות את שלו, הוא יקבע לאן ארוץ היום. לפעמים אני מוצא את עצמי בכביש החדש שעדיין בשלבי סלילה או בחורשה מחוץ לעיר. לעיתים אני עובר בין חלונות ראווה מסנוורים במדרחוב שהלך לישון וחולם על הימים בהם הוא היה מרכז העיר. אבל הכי אני אוהב שאני מוצא את עצמי על מדרגות העירייה, רץ למעלה ובפסגה מתאגרף ביריב דימיוני כמו רוקי. האמת שאני לא שולט על זה אך תמיד כשאני רץ יש שלב שאני בו אני מתאגרף באוויר עד שכוחי תש. אני רק יכול לשער כמה מגוחך זה נראה אבל זו הפעם היחידה במשך כל היום בה לא איכפת לי איך מסתכלים עלי. לא איכפת לי שהבחורה באוטובוס תחשוב שאני חמוד כמו שאני חושב שהיא. לא איכפת לי שהבוס שלי ידע שאני מתבטל ומבזבז את כספי החברה. לא איכפת לי שאשתי שוב עולה לי על העצבים. לא איכפת לי שאבא שלי עזב. לא איכפת לי שאחי יותר מוצלח ממני. והכי חשוב, אני לא מרגיש שאני מפסיד, אני מרגיש מנצח וכל עלייה כזאת במדרגות העירייה מחזקת אותי, מי יודע, אולי יום אחד אני אשב בכיסא ראש העיר אחרי שהעפתי בנוק-אאוט את כל מי שעמד בדרכי.