בס"ד
בביתו שבצפון הארץ, פתח אלרועי מכתב ממשלתי שהגיע הרגע מידי הדוור.
הוא הביט ארוכות בנייר שבידו. "הם לא מתייאשים" חשב בצער, בעודו נזכר באותם דפים שקדמו למכתב שעתה בוער באצבעותיו. הוא הניח אותו בזהירות על השולחן. לרגע חכך בדעתו, ואז הסיט את המעטפה לקצה. "רוני לא צריכה לראות את זה" החליט, "מספיק הצרות שיש לה, " גופו נרעד "ל נ ו, עכשיו על הראש" וכאב חד פילח את ליבו באחת.
* * *
רוני יצאה משערי תיכון "נווה אורה". בזה הרגע נסתיימה ישיבת מורים עם מנהלת התיכון הקפדנית
("הרביצה נאום" כמו שאומר יוני, אחיה, על המורה שלו למתמטיקה ).
זו לה רק השנה השנייה בתיכון זה, ועוד כממלאת מקום, והנה גם תפקיד זה הולך לקראת סופו. הבוסית שלה סיפרה על ההוראה שהגיע הרגע ממשרד החינוך (שצריך חינוך בעצמו, חשבה במרירות) המורֵה לה לפטר מספר מורים. משך כל אותו זמן ישבה רוני בפיק ברכיים. לא, אין לה ספק במי מדובר. ועוד כדי לאשר את הרהוריה, זרקה בה המנהלת מבט מזרה אימה ברגע בו הסיטה את שולחן המורים ברעש.
רק זה לא, התפללה. המשכורת הזו (אם אפשר בכלל לקרוא לסכום הזעום הזה כך) מחזיקה אותם מעל הקו האדום, שלא לדבר על הודעות הפסקת החשמל, מים ועוד כמה דברים שהיא לא זוכרת עכשיו, כתוצאה מ "אי תשלום חובותיכם לחברה".
מחשבותיה נסבו עכשיו לכיוון אחר, כואב בהרבה, וליבה התכווץ מצער.
לא, היא לא תספר לאלרועי על הישיבה הזו, שומדבר לא בטוח, אז למה סתם להכביד עליו?!...
כמה צרות, חשבה לעצמה, יכולות ליפול על זוג צעיר כמותם?
ולמה ה י א צריכה לספור אותם?!
* * *
צלצול פעמון נשמע. אלרועי פתח את הדלת, מתאמץ להעלות על דל שפתיו חיוך ולו הקטן ביותר.
"שלום!" אמר ילדון פעוט.
"שלום לך!" ענה אלרועי בחיבה. משום מה, התרחב חיוכו מבלי משים.
בן השכנים חייך. "אמא ביקשה סוכר!" אמר לאלרועי.
הוא הביא לו, לא לפני ששאל לשלומם.
"מצוין! ברוך ד'" ("ככה אמא אומרת", גילה לו בסוד.) "אמא מכינה עכשיו עוגה, כדי שיהיה לי מתוק וטעים ואני לא אבכה על המכה שקיבלתי אתמול" אמר הילד, כשפניו מתעוותות במאמץ להתגבר על הזיכרון המכאיב. אלרועי חייך במשובה "אז תמסור דרישת שלום להורים, וגם למכה שלך, שנראה לי כבר עברה..." . הילדון חייך ושב לדלת שמול דירתם של אלרועי ורוני.
אלרועי סגר את הדלת ונאנח. 5 שנים הם נשואים. לחבוק פרי בטן הם עדיין לא זכו...
עצב מילא את ליבו בשנית.
* * *
אותו ערב, רוני ואלרועי סיימו את ארוחת הערב מוקדם מן הרגיל. "נצא לטייל?" שאל אלרועי את אשתו, שבתגובה חייכה בהסכמה, נזכרת באותו טיול שנגמר בהצעת נישואין...
הרחוב היה קריר. הם צעדו לאיטם ברחוב השקט, משוחחים. מוזיקה רועשת שבקעה מבית מסוים, השתיקה לכמה רגעים את אלרועי. המילים של פתיחת השיר נשמעו בבירור על רקע השקט ששרר...
"לא מוצא עכשיו את האור..." [ משינה]. רוב המילים נבלעו להם, אחרי שרוני ואלרועי עברו את הבית.
"אויש, זה ממש מתאים לי כרגע" אמרה רוני. אלרועי חשב רגע, ואז הביט באשתו במבט של "יש-לי המון- מה- להגיד- ואין- לי- מושג- במה- להתחיל-". רוני צחקה, מכירה בע"פ את הפרצופים של בעלה.
"יש לנו כמה בעיות עכשיו, נכון?" פתח. רוני הנהנה.
" בואי נאמר, ש.. קצת קשה לנו למצוא את האור " רוני הרימה את מבטה לשמיים זרועי הכוכבים.
"אבל אם נסתכל שניה, נראה שיש פה מישהו שמגלגל כאן את העניינים למחוזות בלתי ידועים לנו.
אז עכשיו קיבלנו כמה מכות" הוא עצר לנשום "ועלינו מוטלת האחריות להסתדר איתם. לגלות את האור באפילה...זה קשה, אבל עלינו להאמין, בלב שלם, שמי שבשמיים, יודע היטב מה שהוא עושה". פניו של אלרועי סמקו.
רוני הבינה. ועוד איך הבינה.
אלרועי רק חשב על זריקת העידוד שקיבל מהבן של השכנים. קצת סוכר הוא צריך, כדי לרכך במתיקות את הכאב של האתמול...
* * *
אחרי שנתיים, בברית שנערכה באולם בצפון הארץ, הוחלט לקרוא לרך היילוד, מ א י ר .
