בשקט בשקט, הוא הסיט את הוילון הדק, הצבוע בצבעי פסטל, המפריד בין חדר המנהלת למסדרון בית הספר. תוך כדי הודאה חרישית לארכיטקטורה הנפלאה שאיפשרה לו לשמוע את חילופי הדברים בחדר הסמוך מבלי להיראות, התקדם אלישיב בזהירות לעבר דלת הזכוכית הפתוחה למחצה.
"הוא ילד טוב ביסודו," הקול העדין הזה היה שייך לאימו.
"הוא לא מוכיח את זה במיוחד, אה?..." גבו של אלישיב התקשח מעט, לאחר שזיהה בבירור את קולו של המחנך שלו.
" הזדמנות אחרונה, זה כל מה שנבקש" הפעם היה זה אביו, שבהצעתו הפרקטית היתה שזורה תחינה קלה, שבעלי אזניים חדות יוכלו להבחין בה. ולאלישיב היתה שמיעה מצויינת. בכל אופן, בעניינים העומדים ברומו של עולם, ל ד ע ת ו .
גרירת כיסאות. "הזדמנות אחרונה," המנהל השמיע לבסוף את קולו הפסקני, "בהחלט.".
***
"יוש! " (- כך היה כינויו מזה שנים, אלישיב אפילו שכח למה... אולי מהקירבה ההגייתית לשם)
"אלישע!!" ניצתו עיניו של אלישע בברק הנדיר המיוחד להן.
"איך העניינים? מסתדרים?" אלישע חייך לעברו חיוך קסום.
אלישיב שתק. ואלישע הבין. פניו הרצינו.
"רק תזכור שאני סומך עליך" אמר אלישע וטפח על גבו בחיבה.
אלישיב חייך. ושיניו הבהיקו.
***
"אלישיב, בוא כבר למגרש!" יריב צעק לו מרחוק. עיניו של אלישיב נפערו בתקווה.
"כן, חסרים לנו מעודדים..." דודו פרץ בצחוק פרוע לעומתו. עיניו של אלישיב חזרו למצבן הרגיל,
הכבוי.
"עוד לא העיפו אותך? יוש, נשבע לך, אם הרב דינר לא מסלק אותך עד סוף החודש, אני לויתן.." זה היה מישאל, שבמהלך מרוצתו הספיק לזרוע נבטים של זעם בליבו של יוש.
המבט של אלישיב כבר הפך להיות מסוכן, ועיניו הצטמצמו.
זה היה הסימן בשביל מישאל להאיץ ולהיעלם בפינה הקרובה ביותר.
אלישיב הסתובב ופנה לשוטט בנבכי הפרוזדור.
הזדמנות אחרונה.
***
בפעם הראשונה בחייו, החליט אלישיב לתת הזדמנות אחרונה. לא לעצמו כמובן, הוא גיחך לשמע המחשבה. אלא לחביריו, למוריו.
מה בדיוק הביא למפנה האדיר שנתרחש בתוכו, לא ידע. אולי היה זה המבט שמעולם לא ראה בעיני אביו, או אולי חדרה למוחו ההכרה שזה באמת הסיכוי האחרון שלו.
לראשונה בחייו, התנהלו במעמקי נפשו מאבקים פנימיים אדירים, שאלישיב לא ידע מאין לקח את תעצומות הנפש להכריע לצד החיובי שבהם.
לראשונה בחייו, הרגיש אלישיב את ההתקדמות שלו. בצעדי ענק. ורוחו נתרוממה.
ושקעה מייד.
בפעם הלא-ראשונה בחייו, תוצאות איחרו לבוא.
***
"אלישיב, חכה לי בחוץ." קולו השקט, אך המקפיא של הרב דינר נשמע מאחוריו.
"אבל, הרב- " התחיל לאמר. הוא שמע את יריב זומם לעשות "תרגיל" לרב דינר. משהו עם התיק שהוא לא נפרד ממנו...כעת לא נותר לו אלא לנחש שיריב אכן ב י צ ע את מה שתכנן.
"המתן ב-ח-ו-ץ. איזה מילה משתיהן לא הבנת?! למרות שקל לי לנחש..." את חצי המשפט האחרון יכל רק אלישיב לשמוע, וליבו נאטם.
הוא הסיט את כסאו לאחור, ויצא כמעט בריצה, מהכיתה.
מרוצתו לא נקטעה גם כששמע את אלישע, שכנו, שלומד שנה מעליו, קורא לו. גם לא כשהגיע לגדר המקיפה את החצר. הוא יצא דרך הפירצה המוכרת לו כל כך, והמשיך לרוץ.
לא לחשוב, לא לחשוב.
מחשבתו עומעמה.
רגשותיו קהו.
הוא עצר.
מתיישב על הארץ, עוצם את עיניו, ופוקח אותן. ומחליט, לראשונה בחייו, לא לתת יותר הזדמנויות אחרונות.
גם לא לעצמו.
ואפילו לויתן יכול היה לטבוע במעמקי אוקיינוס הכאב שבעיניו.
תגובות