היה לי מוזר לראות אותו שוב אחרי שבוע עמוס בהרהורים, תהיות וים של געגוע.
ת'אמת, כשהתקשרתי, בכלל חשבתי שאשמע ברקע תריסר זאטוטים זבי חוטם מושכים בציציותיו וזועקים "אבא". הרי מה כבר היה לו לעשות משך שבע יממות תמימות אם לא לאתר את בחירת ליבו ולארגן מחדש את מאזן הילודה בארץ האבות.
לא העליתי על בדל דעתי שגם הוא היגג בנו קצת ואולי אפילו היה לו חבל.
אבל הוא עמד מולי. לא היה לי ספק שהוא עומד מולי.
באותו ערב, דיברנו הרבה. אני רק רציתי לחבק ולשתוק, אבל דיברנו. הוא ביקש שבוע נוסף של מחשבה. נתתי. כאילו שהיתה לי ברירה.
השבוע הזה גילה תכונות אלסטיות יוצאות דופן. פחדתי שאגמור אותו בסגורה של אברבנאל.
הוא לא קצב לי אפילו שעה על התנהגות טובה. חיכה שבוע בדיוק והתקשר.
זוכרת את השניה בה ראיתי את המספר שלו מופיע על הצג. ישבתי איפשהו עם ערימת האחיות שלי. המכשיר עבר בסלואו-מושן מיד ליד. עניתי כששלושה זוגות עיניים מביטות בי בחרדת קודש, דורשות שאדווח סימולטנית מהשטח בנענועי ראש, רגליים והיד הפנויה שנשארה.
רציתי לשמוע לבד את ה'לא' ויצאתי החוצה.
הוא דווקא הסכים לנסות שוב. עמדתי בחוץ, בצומת, והרגשתי על פסגת האוורסט. המעבר חציה היה נראה לי כמו רוקד סלסה ברוורס, האיש ברמזור כמו צועד צעד תימני בהילוך חמישי והעוברים ושבים כמו קבוצת מעודדות לבושות בצבעי הדגל המיקרונזי, אם יש בכלל אחד כזה.
זינקתי פנימה. ידעתי שאני עתידה לתת דין וחשבון בהרכב של שלוש שופטות על הבריחה הלא סימפטית. לא אלגנטית. לא מנומסת. לא מתחשבת. לא הומנית ולא מוסרית שלי, אבל למי היה אכפת.
הן בינתיים הספיקו להרים סימפוזיון תחת הכותרת 'דודה חנה – להזמין או לא להזמין אותה לחתונה'. ולהריץ משפטים נוסח: "הוא ירצה, הוא ירצה, הוא הרי לא יודע איזה מגעילה היא". ממש כאילו לא שחינו מעולם באותם מי שפיר.
יאנוש ואני נפגשנו שוב ושוב ושוב, ושוב לא הצלחנו לנסוק כמו שרצינו וקיוונו. היתה תחושה באוויר שהכל עובד על נוטרל. אני שתקתי כמו שרק אני יודעת. הוא נאם כמו שרק הוא יודע. חוסר התקשורת בינינו הלך לפנינו כענן כבוד. או נכון יותר, כענן כבד.
יום אחד נסענו לעכו. הסתובבנו כל היום ולקראת הערב ישבנו בים. השמש קשקשה על המים בצבעים של גלויות לתיירים. הגלים עשו רעש כמו של הקונכיות הגדולות האלה שמצמידים לאוזן. הוא אמר שזה מזכיר לו את 'התרשמות הזריחה' של מונה. גם אני הרגשתי כמו בתוך יצירה אימפרסיוניסטית.
היה שם צינור בטון ענק שהתחיל בחוף ונגמר בתוך הים. יאנוש נעמד להתפלל בקצה הרחוק של הצינור במים. הוא היה נראה עטוף קדושה. אני לא מגזימה.
חייכתי לעצמי תחת שפמי המפואר. הנה ישו הפרטי שלי הולך על המים.. לא יכולתי להוריד ממנו את המבט והתחלתי להתפלל גם אני 'שרק לא ייגמר היום הזה. לעולם. לעולם. לעולם.'
התפילה שלי, כנראה, לא הצליחה לעשות רושם כביר על הביג-בוס, הרחום, החנון, הארך אפיים וכאלה. היום הזה נגמר מהר מדי ואחרי עוד סדרת פגישות גם הקשר שלנו.
יאנוש שם לזה סוף בשיחה קצרצרה וחותכת.
