הוא לא התקשר. לא ביום שלמחרת ולא ביום שלמחרת המחרת. לא ישבתי שבעה. אפילו שכחתי. כמעט. אחרי אי אלו ימים הוא היה על הקו. הופתעתי. עשיתי פרצוף של 'לא ממש זוכרת מי אתה'. שידע שאני לא יושבת עם היד על השפופ וממתינה לו בעיניים כלות. היתה שיחה טובה. צחקנו. קיטרנו. התווכחנו. הוא טיבל את המשפטים שלו בשפע של ציטוטים מהמקורות ואחרי התלהבות קצרה וראשונית מעצם העניין, הרדארים שלי התחילו לפעול, הצ'אקלקות להסתובב והאזעקות ליילל, לשאוג ולנבוח. יכולתי לעצום עיניים ולראות בצג הפנימי של העפעפיים את המילה "ד-ו-ס" מהבהבת לי הלוך והבהוב כמו בסרטים כשפורצים למחשב של הפנטגון. אז שאלתי בעדינות אופיינית: "אתה דוס?" --------------------------------------- שוב את המוזיקה, פליז. --------------------------------------- הוא שתק. שתק אמרתי?! כמעט ושמעתי את קצב פעימות הלב של האח הגדול מרב שקט. היתה מבוכה והיו גמגומים ולא באמת הצלחתי לרדת אל סוף בינתו ולהבין מה לא בסדר בשאלה שלי. "דוס", הרי, זה תאור מצב ובשום פנים לא מילת גנאי או כינוי נאצה. הוא התגלה כאחד עם פוטנציאל עצבני להעפיל בהליכה לפיינל-פור של תהליך הברירה הטבעית, או במילים אחרות, כנצר לזן השורד. מה שאומר שעל-אף היותי ערלת לב ובעלת נימוסים גרועים עד מבישים, קבענו להפגש. הג'יני שבי, זה שאחת לאיזשהו זמן ידוע מראש מציץ מהבקבוק, מוציא לי לשון וחוזר, שכנע אותי לארוז את עצמי בחצאית עם שסע זועק שלא נגמר. הטיעון שלו היה פשוט ולוגי: 'אסור שהדוס יחשוב שאני בצד שלו, ר"ל.' שמתי את עיני בפוך. קצת שפכטל, צבע ופחחות וירדתי במלוא הדרי. הוא כבר היה שם. התכופפתי לרכב כדי לוודא שלא מדובר באיזה איש תנזים חביב וסימפטי ועיני חשכו. איזה קרחת, איזה נעליים ואיזה פלטפורמות. הוא היה חמוד. הזמנתי את עצמי להכנס פנימה כשאני מקפידה להנדס תנוחה שלא תעלים מעיניו הקדושות את עניין החצאית. הוא ישב מקופל ומהורהר. איכשהו זה נגע לי בלב. היה קר והוא היה עם חולצה קצרה. רציתי להביא לו מעיל והוא זרק אלי מבט של: 'אחותי, את בטוחה שהכל טוב איתך?! מתי לאחרונה בדקת כולסטרול?!' ת'אמת אני לא ממש זוכרת, אבל מההכרות שלי איתי אני מוכנה להמר שישבתי לו על הווריד ונדנדתי בעניין המעיל כדרכם של הורים ממין נקבה מאיזושהי מדינה מזרח-ארופאית, בלי להזכיר שמות. הפגישה היתה נחמדה אבל התקשתי להתעלף מהסיטואציה. זיקוקים של יום העצמאות לא התעופפו באויר, קופידונים מכונפים ומשופמים לא התרוצצו על הדשא ושום שריף לא הכריז על מצב חרום בעיירה. בכל אופן החלטתי לתת לזה צ'אנס. היה חבל לחתוך. אולי זכרתי לו חסד נעורים. אולי סתם מרקורי היה ברוורס והשפיע ככה בלי שאבקש על כל הירחים והמזל בכלל. העברנו שלוש פגישות כששם ופה היצר השחור שלי מבקש בנימוס שקצת אגע בו. (ביאנוש, לא ביצר.) הוא לא דרש משהו פלילי מדי. רק ככה בקצה של הציפורן בשביל לבדוק אם הוא יצעק "אונס" או סתם "גוועלד". --------------------------------------- הלו, הלו, להרגיע שם ביציע, ברור שלא עשיתי כלום. אני קלאפטע רק בכאילו. --------------------------------------- בסוף הפגישה השלישית, המצפון שלי התחיל להתבכיין ולעשות קולות מפחידים והחלטנו שזה הזמן לספר על אי אלו תקלות ברזומה שלי. אם לא היינו כותשים ומועכים כבר מזמן את עניין המוזיקה עד דק, הייתי מבקשת כאן עוד כמה תוים והפעם בגללי. הוא היה גיבור אמיתי. קיבל את זה כמו גדול. אמר שההווה חשוב יותר מהעבר, ואני הערכתי. מאד הערכתי, על-אף ובגלל שהיה ברור שבין המילים לתחושות האמיתיות שלו עומד קיר מבטון מזויין. שלא כדרכי בקודש, לא נרדמתי בדרך חזרה ולא בגלל הגברת הנאה שצווחה באידיש מדוברת אל תוך הסלולרי. בגללה אולי לא נתתי אור ירוק לאיזו דמעה וחצי או שתיים שרצו להתפלח ולשחק קצת בחוץ.