חזרתי הביתה במצב רוח של פנצ'ר.
בחור טוב. נראה טוב. משפחה טובה. -אמרו שנתאים כמו כפפה ליד. כמו מכסה לסיר. כמו סמי לסוסו. כמו שולה לשמרלינג.
זה לא שהיה נורא. בכלל לא.
החלפנו אינפורמציה בסיסית מאופקת, נגענו באיזה שתיים-שלוש תובנות מעמיקות שאנשי הרוח וההגות טרם נתנו עליהם את הדעת. מצאנו את כוכב הצפון ואת הדובה הקטנה והגדולה וחייכנו במקומות הנכונים.
הנה עוד ערב אבוד.
הוא התקשר על הבוקר. העיר אותי. רצה להגיד שהיה נפלא ומה בקשר להלילה. שיקרתי. אמרתי בקול של מסור חשמלי שגם לי היה נפלא ושאני מתוסבכת. לא יודעת. לא מבינה. לא בנויה. לא בעיתוי. לא מוכנה. לא מספיק טובה ובסך הכל די זדה רעה ותולעה.
נפרדנו באיחולי אושר. הוא קיבל מספר סידורי במחברת הדייטים שלי, 63.
המצב רוח המפונצ'ר מליל אמש התקדם בצעדי ענק לכיוון הטוטאל-לוס. הבטחתי לעצמי בהן צדק שחסל סדר דייטים. נואו מור. אם מישהו שם במערכת למעלה רוצה לראות אותי עם שייבה על האצבע, נותנת את חלקי בפתרון הבעיה הדמוגרפית בארץ זבת חלב, שיעשה משהו. אני את שלי כבר עשיתי.
בערב, מצאתי אותי בתוך טרנינג מהוה. כיאה למעמד של קדושה מעונה, יושבת מול המסך ומקלידה שורות איטיות אל תוך הצ'ט.
"רחלי" קראתי לי. שם שבלוני ולא מחייב. לא מסגיר כוונות. לא מצהיר הצהרות.
ניסיתי את מזלי אצל בנות המין החזק. הן היו חביבות, קרירות ובלתי משת"פיות בעליל. חשבו אותי לבעלת נטיות זרות ומוזרות, טפו טפו טפו.
בסוף לא היתה לי ברירה, אז עבדתי עלי. ככה בלי שאשים לב שיניתי את האותיות הקטנות בחוזה שלי עם עצמי והתחלתי לדבר גם עם אנשים שהם חשש זכרים. אחרי הכל זה לא שהצטרפתי רשמית למסדר האחיות השותקות בלטרון או משהו.
ואז הוא עלה.
"יאנוש". שנון, מצחיק ומקפיד לפסק נכון. דפק לי את המלנכוליה. החלפנו משפטים בקצב אש. אמר שהוא חי בין קצוות. אהבתי. הזדהתי. לא באמת הבנתי על מה מדובר.
אחרי שתיים - שלוש - ארבע שעות או יותר או פחות האצבעות שלי קיבלו שרירים נוסח אלי האנה אבל רציתי עוד. מעת לעת אפילו עלו בי הרהורי כפירה של 'אולי לא כדאי שזה יסתיים על המסך' אבל הדחקתי. הרי הבטחתי שגברברי ציון והנכר יהיו בעונש לפחות לאיזה נצח או שניים, ומי אני שאשבור לי את המילה.
פתאום עלה לי הגיג משונה ופתלתול בחצידור הימני של המח. פתאום היה לי ברור שהוא גמד, שמן וקרח. הרי יש איזו מידה של צדק בעולם. אי אפשר להיות גם חכמים וגם יפים.
ואגב, זה לא שיש לי משהו נגד גמדים, שמנים וקרחים, גם אני בעצמי לא נשלפתי מאיזה ז'ורנל של גויים או משהו. אבל נו.. אני בסך הכל בנאדם והגרפולוג גם אמר שהצד האסתטי שלי מפותח. אז שאלתי בעדינות כמה ס"מ יש עליו.
---------------------------------------
קאט.
שהאחראי על הסאונד יגביר קצת את מוזיקת יום הדין, בבקשה.
---------------------------------------
הוא כעס!!
כעס אמרתי?! - זעם. רתח. התעצבן. ירק אש. שלח גיצים בוערים עם ראשי נפץ בלתי קונוונציונלים.
איזה רדודה אני וכד' וכו' וגו'.
אחרי ההלם הפותח, ניסיתי להרים את ראשי החפוי ולהשתחל החוצה מהממ"ט. גייסתי בצו שמונה את כל משפטי המחץ שהצלחתי לייצר וכלום לא עזר. הבחור בשלו. לא מוכן לחשוף פרטים שמתקשרים באופן ישיר, עוקף או חוצה שומרון לשורש ג.ב.ה.
טפחתי לעצמי על השכם בהערכה אינסופית. הוא גמד, שמן וקרח. שיוווו איך עליתי על זה. הו, כמה נחמד להיות תאומה סיאמית של איינשטיין.
נראה שגם הוא קלט את הבזקי הגאונות שלי וביקש מספר טלפון.
נתתי. ידעתי שהוא לא יתקשר. לבוקר יש נטיה להציג בספקטרום שונה את הקסם של הלילה.
---------------------------------------
(וזוהי רק ההתחלה-לה-לה...)
