הוא שוב התקשר והפתיע.
הייתי המומה מעצמו כשהתעקש לא לרדת מהאזדרכת הגבוהה עליה טיפס.
הוא המשיך לטעון בטון חוצב להבות שהעבר הוא עבר. ההווה הוא הווה והעתיד, אללה ירחמו מה יהיה עם העתיד.
אני, שהורגלתי להומו-ספיינסים צפויים ומתנשאים בעלי מבט מייגע ונודף טרחנות, התקשתי להתמודד עם הדגם המשודרג.
לא הצלחתי להבין למה הוא לא דורש התנצלויות, הסברים, שאכתוב מאה פעם 'שנית גמלא לא תיפול' או לפחות חתימה על הצהרה בנוכחות נוטריון, שבנפש מיוסרה ודעה צלולה אני משחררת את יום הכיפורים מלכפר עלי.
בשלב הזה כבר רציתי אותו נורא. יו, כמה שרציתי.
חשבתי שהכל יסתדר לנו בסדר כמו בספרים שקראת בבית-ספר. אף אחד לא טרח לעדכן אותי שהחיים הם לא גן של כריזנטמות.
אה, ואפרופו סיפורי סרק למינהם, גם על העניין עם החסידה עליתי לבד. קצת לא נעים לי לדבר על זה, אבל ככה ביננו, עד לפני כמה שנים, חשבתי שהיא באמת עומדת על רגל אחת.
בכל אופן, הכל התפקשש איפשהו. התחלנו לאבד גובה במהירות של פורשה בוקסטר באוטוסטרדה תוצרת-חוץ.
כמה שניסינו להתייצב ולהתעלם משורות שורות של פוקימונים שחורים שעברו ביננו שוב ושוב ושוב והתעקשו להסתובב בין הרגליים, זה לא עבד.
בכל פעם שנפגשנו, הרגשתי שוורטיגויים קטנים ומרושעים משתקעים לי עמוק בין התאים האפורים. ראיתי אותם מגיעים בצלחות של מרק וחונים בנון-שלנטיות על התלתלים שלי, שתי אצבעות ימינה מהמח התיכון.
הם דפקו לי את כל נסיונות ההמראה וגם את הפן.
שוב ושוב מצאתי אותנו מרוחים על צלע הר, מרוסקים למשעי.
הייתי מבולבלה אבל עדיין האמנתי וקיויתי שיום אחד הכל יהיה טוב והמיסים עוד יעלו.
שרדנו איזשהו זמן.
חודש או חודשיים עגומים להפליא.
מאד רוצים ומאד לא מצליחים.
ואז הוא התקשר ואמר שזה הסוף.
היה צפוי. היה מתבקש. היה כואב. היה קורע.
לא רציתי לסיים. שיקרו לי פעם שכל זמן שהנר דולק אפשר לתקן. האמנתי. זה לא היה רלוונטי. דעתו היתה שהנר שלנו כבר כבה.
--------------------------------------
פאלקון, אל תתייאש מן הרחמים. אם תהיה נחמד נסדר לך הפי-אנד. בינתיים קח ערימת טישויים און דה האוס.
---------------------------------------
אחרי שלושה ימים של הדחקה פתולוגית, דייט אחד ופרצוף של 'תפסיקו לנחם אותי כי אני בשיא הפנאן'.. החלטתי שלא יתכן שכך זה יגמר.
לקח לי עוד שלושה ימים לגלות שלפחות בפוטנציה אני עלוקה דווקא די מוצלחת. בינתיים ערכתי סימולציות אינסופיות מול מראה של כל רכב מזדמן, בלי הבדלי דת, גזע, או קילומטרז'.
אפילו הספקתי ללכת מכות עם עצמי בכל שעה עגולה וחצויה נוכח השאלה האלמותית: 'להתקשר או לא להתקשר?!'
אחרי שבוע בערך התחברתי מרצון וברוח טובה למכונת הנשמה וקטטר, וחייגתי.
החלטתי לאנוס אותו לשמוע את מה שיש לי להגיד. לא היה לי מה להגיד.
יצאו לי מיני משפטים אינטליגנטים נוסח 'אה בה ציגלע מה'. בטוח הצלחתי להרשים אותו מחדש. אחרת איך יתכן שפתאום הוא עמד מולי, עם כזה מין מבט בעיניים, קצת מחייך וקצת לא מחייך?!
