מאז עברה שנה וחצי. קצת מים הספיקו לזרום בגנגס. הכנרת הספיקה להתאבד וגם החצבאני כבר לא מה שהיה פעם. אני הספקתי להתפיח את מחברת הדייטים שלי ובהתקפת זעם לגרוס אותה בטכנולוגיה ידנית משופרת. עם הזמן התגברתי על יאנוש, אבל גם כשכבר התחלתי לאהוב איש אחר, הוא (יאנוש) לא מיהר לעזוב את המקום שבו התעקש להשתקע אצלי עמוק בלב. ממש כמו הג'וקים המתוחכמים האלה מהפינות. --------------------------------------- סחתיק רחלי. אין ספק שמטאפורות זה הצד החזק שלך. --------------------------------------- מעת לעת הוא נהג להתקשר. לשאול מה קורה וכאלה. בדרך כלל זה הסתיים בהודעות מסוגננות אחרי הביפ. לא ממש עניתי לשיחות ולא ממש החזרתי צלצולים כמו שמבטיח התא הקולי שלי באמ-אמא שלו. חושבת שלא לגמרי רציתי לדבר איתו. היה לי נח יותר לברוח. לשכוח. ערב צח אחד התיישבתי מול המסך. אולי הייתי אחרי דייט כושל. אולי לא. בהיתי בקנאה בלתי מרוסנת בדור הצעיר של הצ'אט. כמה טוב להיות מפגרים ולא להבין את החיים. פתאום יאנוש עלה לאוויר. החלפנו מילים וירטואליות עד לשעות הקטנות. אוף. היה נפלא לדבר איתו אחרי ים וימבה של זמן. הוא נשאר חכם, מצחיק, ציני, שנון, ציני וגם קצת ציני. יומיים או שלושה אחר-כך, התקשר. אחרי אי אלו פעמים שלא עניתי, -כן עניתי. הבטחתי להיות בקשר עוד באותו שבוע. בדיעבד ושלא מתוך כוונות זדון, מסתבר שהבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים. או במשפט קצר, בהיר יותר ותקין תחבירית - שיקרתי. לקח לי שלושה שבועות. בערב השנה החדשה התקשרתי. שאל אם קראתי את הסיפור. לא קראתי. אמר שאני צריכה לקרוא ולעזור לו להמציא את הסוף. סיימנו לדבר שתי שניות זמניות לפני כניסת החג. בצעד מתחשב, התפרסתי על המחשב וניסיתי לדבר על ליבו בשלל מילות כיבושין, שיועיל להזדרז קלות. ידעתי שאני עשויה להתמוטט מסקרנות אם במשך יומיים שלמים לא אדע במה מדובר. היה לי חבל להרוס לאנשי זק"א החביבים את קדושת המועד. קראתי וקראתי וקראתי וקראתי. לא יכולתי להפסיק לקרוא. לא נעים, אבל נראה לי ששדדתי איזה חמש או עשר דקות מראש השנה. --------------------------------------- סליחה, יושב במרום. לא התכוונתי. אתה יודע שיש לי אימפולסים בלתי נשלטים. מבטיחה לטפל בזה. תודה ושלום. --------------------------------------- הלב שלי התחיל להתרוצץ בהיסטריה ולדפוק כמו דביל. בלעתי שוב ושוב ושוב את שתי השורות האחרונות בסיפור: "היא מדברת על שרית ואני נזכר ברחלי. האם זה הסוף? לא יודע." "היא מדברת על שרית ואני נזכר ברחלי. האם זה הסוף? לא יודע." "היא מדברת על שרית ואני נזכר ברחלי. האם זה הסוף? לא יודע." --------------------------------------- בחייאת יאנוש, לא יכולת לשים שלט שמזהיר נשים בהריון וחולי לב?! --------------------------------------- ***** מאז אנחנו יחד. מאד ביחד. קצת פחות צעירים ויפים. קצת יותר קמוטים ואיטיים. אנחנו מחליפים חוויות על גלי חום ופרוסטטה. יאנוש בא עם שלייקס ומכנסי גברדין. אני עם גרבי גומי ופוש-אפ לזכר ימים יציבים יותר. על-אף גילי המופלג, הלב שלי מתעקש לעבוד כמו פנתר. אחת לאיזשהו זמן אני חייבת להוריד לו כאפות קטנות וחינוכיות. שלא יתלהב וישתולל יותר מדי. וככה, בין ביקור בקופת-חולים לאשפוז במחלקה הגריאטרית, כשאנחנו עושים בייביסיטר על הילדים של אחותו, אני גונבת אליו לפעמים מבט או שניים. רואה אותו עושה "קיפולים" (במלעיל) ו"מעיכות" (עדיין במלעיל) לאחיין שלו ולא מצליחה שלא לדמיין איך יומחד, אולי, ייראו הילדים שלנו.