אני הולך, ועל כתפי תנשפת.
הרוח, על פני נושפת.
ובידי, חץ וקשת.
"תמות בקרב" אמי כך מנחשת.
אך הקרב, אינו קרב דמים.
אז איך תאמרי, שיאבדו חיים?
אני נלחם, על מורשת היהודים.
והאויבים, אלו האחים.
בלב אמיץ, ובדיבור רוטט.
"אל תגרש!" אומר ומתמוטט.
זה היה זקן מניסנית.
גרשו אותו גם מימית.
חייל מותש, עוצר בצד לנוח.
מפקד, נראה כעת מתוח.
ואי שם, רחוק אני קולט
חייל עם מתנחל מתחבק.
הרבה דמעות נפלו עלייך.
הרבה שירים כתבו בנייך.
אבל תדעי, שאפילו המג"ד
לא ישכח אותך לעד.
החץ וקשת, אינם כלי מלחמה.
הנם מילים, חדות כסכינים.
אך מה קרה כאן לאומה?
תגובות