המציל איחר בשנתיים
שמה היה צפורה (פייגה) פרבשטיין.

היא  נכנסה  לכיתה,  אז ביום  הרחוק ההוא.אי שם בסוף שנות ה60`..

שמועות הילכו  שהיא כבר בשנות ה60 לחייה,  ההורים קצת  נבהלו..

בעת כניסתה הבטנו בה, שיער לבן מדובלל במקצת,  לבשה שמלה חסרת שרוולים שהדיפה ריח מעולם אחר.. היא הרכיבה  משקפיים בעלות מסגרת חלקית  .

היא לוחצת  את ידה של עדנה הגננת , הנעימה והתוססת  (שלימדה בגן ממנו הגיעו רובינו) , ומבלי  משים אנו  עוברים  מגן העדן של הילדות  המוקדמת אל :

הגיהנום  של חוסר הוודאות

אל הגיהנום של פחד מתמשך  ..

ילדים  קטנים שהושלכו  אל בריכת המים  הקרים, אך המציל  ששהה בסביבתם בושש לבוא..

הוא הגיע אך רק כעבור שנתיים.

לא ידענו  את סודה הנורא  ..,

על ילדיה  שנרצחו  לנגד עיניה במחנה  המוות "פונאר" (זה עתיד להוודע לנו  לאחר שנים רבות..) .

הגורל הועיד אותנו כמיישמים  בפועל של מצוקתה, סיוטיה ,  ורצונה לנקום.

"קופמן את רוצה שאתן לך  סטירה?  " אילו  הן  המילים שלוו אותי  בחזרות לחגיגות ספר התורה בכיתה ב`.. 

"שניידר הוא "התחיל" איתך שוב.., והרי הזהרתי אותך שהמילה "להתחיל" איננה  קיימת בשבילי..  " ,  צליל  המכה  הניחתת נשמע באוויר כאשר הוטחה על לחייהם של שני הניצים..

"תמיר (בן  כיתתינו  גידי תמיר) אתה הפרעת לי כל היום.. עלה על השולחן עכשיו..".  גידי עולה על השולחן, ילד גבוה, חסון,  שחור שיער ויפה תואר. הוא לבש חולשת רשת כחולה שהייתה מקובלת בעת ההיא.

משותקים מפחד חזינו במראה  המבעית, כיצד הפשיטה  את חולצתו בכוח, ואילצה אותו  לעמוד כך במשך שעה  שלימה..

פה ושם  היא גם לימדה אותנו לקרוא ולכתוב, וכשהעירה  לי , בדבורה  הליטאי הכבד על כתב ידי הגרוע (עובדה שלא השתנתה במהלך השנים)  "תמי הכתב שלך  הוריג אותי  ",  לוו  מילותיה במכה  שהוטחה על ישבני.

רק לקראת תום השנה השניה החלה השמש להאיר אלינו ,   כאשר צפורה בישרה  לנו "בשנה  הבאה כנראה לא אלמד אתכם".. אנו,  מפוחדים  ומלקקים את פצעינו , הבטנו  אל האופק הנעלם בתחינה של תקווה.

ובראשית השנה שאחריה , נכנסה לכיתה דינה המורה  החדשה.  דינה "צברית",  וצעירה  בשנים  רבות מקודמתה , הביטה בנו  בחיוך כמנסה לחדור אל נשמותינו,  ואולי  לרכך במקצת את  הצלקות שנותרו בגופינו  ובנפשינו.

כעבור מספר ימים  הבנו כי  הסיוט חלף, היא   חלפה במסדרון, וברכה  אותנו לשלום, אך ידענו שלא תוכל  עוד לפגוע בנו. 

שנים  רבות לאחר מכן

ובסוף שנת 2000 "צפורה"  נפטרה , שנת 95 לחייה,  והופיעו  הודעות  אבל רבות,הספדים נישאו,  ומלים על מילים נכתבו על פועלה החנוכי  המצוין, ותרומתה העצומה בעיצוב אישיותם של ילדי העיר..

ורק לנו "פירות"   חינוכה  ומאמציה , נותר להביט אחורה אך בזעם..

מוקדש בידידות חמה לאילנה ס.,שעזרה לנו  לאחות את הפצעים,  לדורון ע. , סמדר ו, ולשאר בני כיתתי דאז באשר הם שם,  בתקווה שהצלקות יימוגו.