חולות, פרצו בזהב ובשמש הבהיקו; זוהר – קרניה, בזיו – ניצוציו, הדליק את מרחבי – השממה. אורחות – גמלים, מודדות שעל – אחר שעל, על פני אין – סוף ישימוניו. השמש עולה; נץ – זרחיה, נפוץ ובזיקוקים – מפציע; חומו בלהט - קרניו, כומר את העולם. על החולות, זהב – פניהם, רד סומק – השחר, בצובעו אותם אודם – ארגמניו. השמש לוהטה – מוסיפות קרניה, בהזהב חולות, שמתחת; מרחבי – השממה, עוטים זהב, כארץ – אופיר. החמסין, ממשיך משבו, להשחין ולצרוב את הארץ ואת פני – חולות, שבזהב - נוצצים…