"איפה זקנך?" צעק ראש הישיבה.

"על שני דברים, נזרקים תלמידים מישיבתי:

1.נגיעה בזקן

2. חוטא ומחטיא אחרים

אפילו על חילול שבת אינני זורק תלמידים."

הנער התחנן מראש הישיבה כי לא יזרקהו מ'בית החיים' וכי צמא הוא ללמוד תורה, אך כל תחינותיו של הנער נענו בשלילה.

הנער הועף מישיבתו בבכי תמרורים ובבושת פנים. מה בסך הכל עשה? גילח את זקנו במכונה כשירה למהדרין וכי היה בישיבה ליטאית, לא היו אומרים לא דבר על כך. ולמה עשה זאת הנער, הרי בישיבת חב"ד למד וכי אצל חב"ד אסור לגעת בזקן. הנער רצה להיראות יפה. כן זה היה חטאו. חבריו הפצירו בו כי 'הכל בראש'. "אולי להיות מסריח, זה גם הכל בראש!" הפציר הנער.

"כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונים, האם זה לא נאמר ב'מקורותינו'?"

הנער הלך והרהר לעצמו, ריבונו של עולם, לא אעזבך! אך בדרך שהלכתי עד היום, לא אצעד שוב. מעתה אלך בדרך, אשר מכבדת את כל היהודים ומכירה כי האמת לא צבע פילם שחור/לבן אלא עולם בעל גוונים רבים. כי יש גדולי תורה רבים בעולם, ואין האמת כולה נמצאת אצל אחד מהם.

וכך הלך ומצא לו ישיבה בחיק הטבע, בו קיבלו בחום ובהבנה את השונה ובו כיבדו את אורחות חייו המשלבות את ההליכה בדרכי הבורא עם השקפת עולמו. לא, הוא לא נעשה חלש יותר בשמירת המצוות, ההיפך. הוא קיים את המצוות מתוך קבלה עצמית ומתוך אמת של הדרך בה הוא הולך.