נספח V

שכונות מצוקה

מוסררה: אחת משכונות העוני של ירושלים – בין החלק העתיק והחדש של העיר. תנועת הפנתרים השחורים התחילה שם. תנאי החיים היו כאלה:

38 אחוז מהתושבים חיים בתנאי צפיפות, עם יותר מ-3 בחדר אחד.

58 אחוז חיים יותר מ-2 בחדר.

58 אחוז מהמבנים טחובים.

31 אחוז מהמשפחות יש יותר מ-6 ילדים. למשפחה בבניין מספר 5 ברחוב הנביאים, למשל, יש 8 ילדים החיים בחדר וחצי.

מתוך כיתה של 25 תלמידים, רק 3 התקבלו לבית ספר תיכון מקצועי. אף אחד מהם לא התקבל לבית ספר תיכון ריאלי.

19 אחוז מהנוער (12-17) לא לומדים וגם לא עובדים.

25 אחוז מהנוער לא הולך לצבא (כמו, הם מסרבים לשרת בצבא).

39 אחוז מהגברים (22-30) מובטלים.

65 אחוז מהילדים יש שני הורים אנאלפביתים

50 אחוז מן המבוגרים אין להם השכלה יסודית

אנחנו חייבים לציין שמרבית האנאלפביתים או שנולדו או שגדלו בישראל ה"פרוגרסיבית", ולא במדינות ערב ה"פרימיטיביים".¹

ב-1982 הרשויות בנו שלושה מקלטים נגד מתקפה אווירית, אבל אף לא יחידת דיור אחת.² מספר משפחות אם כך החליטו להפר את החוק וקראו תיגר על הרשויות הצבאיות בכך שהם רבצו בתוך המקלט.

הרשויות מנסות לגרום לתושבים לעזוב את האזור האסטרטגי החשוב הזה בין הערים העתיקה והחדשה של ירושלים, שבהם היו קשרים ידידותיים בין הספרדים והפלסטינים מהעיר העתיקה. זה נחשב לבגידה מצד המתיישבים אשר רוצים להרוס את השכונה ולבנות פרבר אשכנזי מהודר במקומו. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, גדל וחי כאן. הוא נאשם בקיום פגישות חשאיות עם אבו ג'יהאד בשוויץ ועל ניהול חשבון בנק סודי בשוויץ. לכן אנו רואים שהשלטונות, סוכנויות המודיעין והמשטרה החשאית רואים במרוקאים והעיראקים של האזור הזה  כ"סיכון ביטחוני" שחייבים להסיר מליבה של העיר.

שלי בן עמי טוענת שבעלה בבית סוהר והיא הומלסית. יתר על כן, בנה סובל מטרכאיטיס. הורים רבים, ילדים ונכדים גרים יחד בדירות חדר. אורלי אדרי מציינת שהיא חיה עם בעלה וחמישה ילדים בבית רעוע שהם כבשו בכוח. הבית חשוף לרוחות הקרות, גשם וטחב מאחר שהחלונות שלו לא נסגרים היטב. ילדיה כולם חלו בדלקת הסמפונות. 24 משפחות היו מחויבות לקנות דירות זולות במעלה אדומים שבגדה המערבית הכבושה, אבל הם נלחמים לחזור למוסררה בגלל שהם תומכים בזכויות הפלסטינים, ומתנגדים לכיבוש וליישוב של הגדה המערבית.

ב-1967 היו 6,000 תושבים במוסררה. לשנת 1983 הרשויות הצליחו להסיר 3,000 מהם. הנשארים נותרו תחת לחץ לפנות את השכונה לחלוטין. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, אמר שהצפיפות בירושלים היא פי ארבע יותר גרועה מזו שבתל-אביב ובניית פרברים אשכנזים מפוארים יכולה להוביל להתפרעויות באזור הספרדים, בדומה לתסיסת המרוקאים בוואדי אל-סאליב בחיפה ב-1959. ³

שכונת הארגזים בתל-אביב: זוהי אחת משכונות המצוקה בדרום תל-אביב. (שכונת המצוקה הגדולה ביותר היא שכונת התקווה, שבה 5,000 דירות שמהן 3,500 הן דירות של 1.5 חדר.⁴ באפריל 1987 היו דיווחים בעיתון שהפשע בשכונות הללו הפך לכרוני ונגרם על ידי כמה פלסטינים שחיו שם ועבדו בתל-אביב. על אף שהרשויות דחו טענות אלה. שכונת הארגזים מיושבת על ידי ספרדים שנמלטו מהמעברות, מעיירות הפיתוח והמושבים, וככאלה העירייה מסרבת לספק להם שירותים. לכן אין להם מים וחשמל ולא מתבצעים תיקונים בכבישים ובביוב. התנאים הבלתי תברואתיים הם סכנה ציבורית והפשע זרוע בקרב הנוער המנוכר.

הארץ דיווח ב-20 באוקטובר 1980 שהתושבים בונים בתים עם חביות ריקות, עץ וזפת. לכל האזור פלשו צבאות של עכברושים והתושבים חשופים לטחב, גשם וקור צורב. השכונה מאוכלסת ב-200 משפחות. כשהגשם כבד, תעלות הניקוז עולים על גדותיהם. במשך הקיץ תעלות הניקוז מדיפות ריח בלתי נסבל וכמו כן מהווים פונדקים לצבאות של חרקים קטלניים. אנשי השכונה הזאת במקורם באו מהעולם הערבי ב-1950. חלק נכבד מהם כיום הם קשישים וחולים שאין אף אחד שמטפל בהם.

ב-1975 העירייה החליטה להעביר אותם לאזורי מגורים אחרים, במסגרת ההחלטה הזו 28 משפחות שוכנו מחדש ואז התוכנית נעצרה עקב "מחסור בתקציב". העירייה אחרי זה החליטה לתת תגמול לכל מי שיעזוב את השכונה אולם הסכום שהוצע לא הספיק לקניית דירה אחרת. לא הרחק משם העירייה, למרות המחסור בתקציב שלה, בנתה את הפרבר היפיפה של נווה-שרת ליהודים מברית המועצות. האפליה הבוטה הובילה לתרעומת רבה ולאלימות נגד הרוסים. ילדים ספרדים התחילו להשליך אבנים על הדירות החדשות היפות הללו. מספר רב מהחדשים שהגיעו אחרי זה היגרו לארצות הברית, אמרו שהם לא רוצים לגור בבית קברות עם "השחורים הערבים" האלה, הכוונה ליהודים הספרדים.⁵

שכונה ד' בטבריה: דיווח של גדעון איילון מהארץ מה-3 באפריל 1981 קבע שבשכונת העוני הזאת יש 12,000 תושבים, זאת אומרת מחצית מהתושבים של טבריה. השכונה ניכרת בדיור המכוער שלה, ערמות הזבל בכל מקום וריחוקה משאר העיר. לכן רבים מתושביה נמלטו משאירים מאחוריהם 233 דירות ריקות. בשאר הדירות חיו בצפיפות, עם תפוסה ממוצעת של 2-3 נפשות בחדר. הדירות קטנות מאוד, בהן שטחן הכולל הוא 34 ו-54 מטרים מרובעים. הדירה הגדולה ביותר היא בעלת שטח של 64 מטרים מרובעים. הן מכותרות בטחב ובריח מצחין. ישנן בין 300 ל-500 משפחות החיות רק על תשלומי הסעד, ול-200 משפחות מהן יש יותר מ-10 ילדים. ישנם גם כן מאות נשים אנאלפביתיות מאחר שהתלמידות עוזבות את בית הספר לפני סיום חינוך החובה. ישנם מספר רב של ילדים שלא לומדים וגם לא עובדים, והממשלה שולחת בין 40-50 ילדים כל שנה למרכזים מיוחדים לילדים ללא הורים בישראל.

מנהל הפרויקט לניקוי שכונות המצוקה, חיים הכט, אומר שמרבית העובדים בשכונה עובדים במפעלי קיבוץ בעמק הירדן. חברי הקיבוץ מתייחסים לעובדים הללו כמו אל בורים, ומשתמשים בהם לעבודות השוליות ביותר ומשלמים להם שכר עלוב. ההזדמנויות להתקדמות מקצועית מוגבלות ביותר. במהלך מספר השנים האחרונות, הקרע בין הבוסים ה"סוציאליסטים" והעובדים הפך להיות חריף ביותר. הוא המשיך שרבים פנו אל הסמים וההימורים. פשע ושוד הם כל כך נפוצים בשכונה שמסוכן לנערות לצאת לבד בלילה. גדי בן-פורת, מנהל המרכז הקהילתי, מציין שתוכנית התחדשות שכונות העוני שהחלה לאחר 1979 היא קוסמטית גרידא בכך שהיא איננה מתמודדת עם שורשי הבעיות.

בפתח-תקווה, ז. שאשא ומשפחתו ירדו לחיים ברחובות. מול בניין בית המשפט. שניים מילדיו נפלו למשכב, ושאשא עצמו סבל מבעיות בכליה ובמערכת הנשימה. הוא היה מחויב לבצע עבודות קשות שהוא לא מורגל בהם כצבעי. הוא גם ניסה להמיר לאסלאם ולנצרות ולחזור לעיראק במחאה נגד אי הצדק הציוני. לאחר שהממשלה דחתה אותו במשך 40 יום הוא איבד את עצמו לדעת על ידי שהצית את עצמו באש ביוני. ורק אז, אחרי זעקות מחאה בתקשורת, הממשלה העניקה לאלמנתו ויתומיו דירה בשכירות. ז. שאשא בא ממשפחה ידועה ומכובדת היטב בבגדאד – ממשפחת בית שאשא.⁶ את רקע מעמד הביניים של מר שאשא ואחרים צריך להדגיש מאחר שסוכנים ישראלים אומרים לקהילת הספרדים האמידים בבריטניה שכל היהודים הספרדים האומללים בישראל מוצאם במקור משכונות העוני אבו-סיפן שבבגדאד, מה"מערות של לוב", או הרי האטלס של מרוקו.

הערות

1.  הארץ, 15 ביוני 1979 לכתב עקיבא אלדר.

2.   זו הדרך, 9 בפברואר 1983.

3.  הארץ, 6 במרץ 1970.

4.  הארץ, 15 ביוני 1979.

5.  ראה שם.

6.  מוסף הארץ, 26 ביוני 1987.