נספח IV

מושבים (כפרים שיתופיים)

מושב פורת: לשנת 1980 היו בו אלף תושבים. האבות, או הסבים, באו מלוב. כפי שהמספר הממוצע של הנפשות במשפחה היה 10, הייתה בעיה חריפה של הדיור, כשההורים, הילדים והנכדים גרים באותה יחידת דיור. סך הכול ההכנסה האישית השנתית הממוצעת היה 17£ סטרלינג. למושב חובות של 193,333£ סטרלינג. הצעירים אינם יכולים לעזוב את המושב מפני שאין להם מקצוע ואינם יכולים למצוא הסדרי מגורים. ב-26 בספטמבר 1980 הארץ דיווח שבעיות המושב היו טעונים מאוד, שגרמו להתפשטות הפשע והובילו למעשי אלימות עד למידה שחברת האוטובוסים אגד פחדה לשלוח את האוטובוסים שלה למושב. עקב מחסור במים להשקיה, מרבית הפרדסים של המושב התייבשו – כלומר, 1,300 דונמים של פירות הדרים ו-303 דונמים של פרחים. הרגשות העיקריות של התושבים הם תרעומת על פני המדיניות של האפליה הגזענית. בעת הנוכחית, הם התגברו על קנאתם ביישובים האשכנזים העשירים השכנים ורק רוצים לעזוב את המושב, אבל לאן? על אף שכתב הארץ כותב על הייאוש והאומללות במושב הוא מתנשא כלפיהם. אשר קירשנר טוען ש"הם כמו מאות שנים מאחור" בגלל שהם שימרו כמה אספקטים מהתרבות הספרדית שלהם. כותרת המאמר היא "הדילמה של שוכני המערות" הרומזת שהספרדים והערבים עדיין חיים במערות. שנה לאחר מכן יהודי מלוב, שלמון קרדי, אמר לכתב הארץ, י. המזרחי¹ שיהודי לוב מילאו תפקידים רמי מעלה במשטרה, בצבא ובממשלת לוב, ואפילו הגרמנים והאיטלקים התייחסו אליהם ביראת כבוד.

מושב אליקים: מושב זה נוסד ב-1949 עבור התימנים. שנתיים לאחר מכן, כשהתושבים הבינו שאף אחד לא בחן את הקרקע והיא בלתי ברת-עיבוד, הם עזבו את המושב. לאחר כמה שנים הם הביאו לשם תימנים ממחנה צמח. כשהם מצאו שהקרקע איננה ניתנת לעיבוד, הם הלכו לעבוד כפועלים בישובים האשכנזים. שרה אברהם אמרה שהמשכורת החודשית של בעלה הייתה 120£ סטרלינג, ושהילדים שלה עזבו את המושב בגלל שהרשויות לא נתנו להם להישאר. היא הוסיפה, "היינו רוצים שתהיה לנו היכולת לעבוד בחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים בגלל האפליה נגדינו." סעדיה סירי, חבר המועצה המקומית, אמר ש"אפשר לעבד את האדמה אם החקלאים יכלו לקבל איזה סיוע כספי מהממשלה." הוא המשיך, יש להם כסף להתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים, איך זה שאין להם  כלום כדי לסייע לנו? מחצית מתושבי המושב חיים על קצבאות סעד ושליש מחוסר עבודה.²

מושב אביבים: נוסד ב-1963 לשכן שם מרוקאים. לשנת 1982 החובות שלו הגיעו ל-15 מיליון שקלים. תנאי הדיור גרועים. הילדים מקבלים חינוך רק בגיל 8 ו-12. בבית הספר אין ספריה או מעבדה מדעית ומתכונת החינוך שבו היא נמוכה ביותר. ההורים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם מס הכנסה ולכן הממשלה עיקלה להם את הטלפון, הטלביזיה ורהיטים. ערימות של זבל נודף ריח רע מקיפים את הבתים. הצעירים המובטלים של המושב מבלים ברחובות. למושב יש אחות אחת ורופא לפעמיים בשבוע. כתוצאה מהתרעומת הגועשת שלהם, התושבים הכריזו על שביתה כללית והצטרפו אליהם תושבי המושבים השכנים, כמו שפר, נטוע ואחרים.³

מושב זרעית: מושב זה שוכן על הגבול הלבנוני ומתיישבים שם 48 משפחות. הגורם הגדול ביותר לתרעומת הוא מצב החובות והעובדה שייצור הביצים מוגבל רק ל-320 לכל שנה לכל חקלאי, בעוד שהתושבים היו רוצים לייצר 550 ביצים לכל שנה כדי לשלם את החובות שלהם שעתה הגיעו ל-2.2$ מיליון. ב-26 ביוני 1986 זו הדרך דיווח שהתושבים הכריזו על שביתה כללית ונעלו את השערים של המושב לאחר כשלון המשא ומתן שלהם עם הרשויות. הם החליטו להחזיר את נשקם לצבא ולהפסיק לשרת במילואים.

רומן פרסטר, כתב הארץ, האשים את הממסד הציוני בהזנחה, בעיקר ביחס לחינוך, בקריית מלאכי.⁴ הוא קרא למושב הזה "מושב חסר מלאכים" שיחק במילים על שמו של המושב.

ב-6 במרץ הארץ דיווח שנציג הבי.בי.סי. בישראל נפגש עם ספרדים מהמושבים הצפוניים שסבלו מעוני ואפליה. הוא העיר שהספרדים האלה קרוב לודאי יעזבו את המושבים ואת עיירות הפיתוח שלהם בצפון, לא בגלל התקפות על ידי חברי פת"ח (הארגון הצבאי הפלסטיני הגדול ביותר) אלא בגלל קיפאון ליבם של הביורוקרטים בתל-אביב.

במאמר שלו בהארץ מה-2 באפריל 1982, דוד אורן כתב ש"הממשלה אינה מתכוונת להציל את המושבים מפשיטת הרגל, אלא מקווה במידת מה לחסל אותם ולהפוך אותם לאזורי מגורים." זאת אומרת שהקרקע תילקח מהתושבים ותינתן לחברות פרטיות אשר אז יעסיקו את התושבים בפרויקטים חקלאיים ותעשייתיים שונים, ובכך יסירו את כל ההבדלים בין עיירות הפיתוח והמושבים. חמש שנים לאחר שמאמר זה פורסם, ועדת הכספים הפרלמנטארית המליצה לחסל 30-40 מושבים, כפי שדוד אורן חזה. הסכום שחייבים המושבים עלה מ-550$ מיליון ב-1985 ל-2,000$ מיליון ב-1987 בעקבות עלייה בשער הריבית של בין 100 ו-150 אחוזים במחצית השנייה של 1985 שבעקבותיה הייתה עוד עלייה של 40 אחוז ב-1986. וכך, הריבית הנוספת שנצטברה על הלוואות ב-1985/86 הייתה 600 מליון שקלים (350$ מיליון).⁵

הערות

1.  2 באוקטובר 1981.

2. הארץ, 27 בנובמבר 1981.

3.  זו הדרך, 31 במרץ 1982, 24 במרץ 1982.

4.  6 במרץ 1970.

5.  א. שושן, זו הדרך, 29 ביולי 1987.