ראינו את העולם מתפוצץ
אחר כך חזרנו הביתה
בשתיקה
אהבתי אותך יותר אז
כאילו, הבנתי כמה את חסרה לי
גם שאת כאן
ורק המגע שלך
השאיר לי סימן
כאילו יש תשובה לכול העונשים
וראינו איך הים מקיף את הבניינים
ורק אנחנו עומדים נטושים
מחכים לאות חיים
עד שאי אפשר עוד לפשט את המילים
אהבתי אותך
שלא היה דבר
ועכשיו
יש מרחק
הוא תמיד נעלם בחשכה
ואלייך אבוא
עם חרטות, וחזיונות
אין גבולות שלא נפרצו
ראינו את הרחובות עולים באש
וחזרנו הביתה
להתכסות אחד בשנייה
כאילו ידענו מהי האמת, הסוף שנכתב היה כתוב ממילא
עוד לפני שהמסע התחיל
ורק אנחנו האמנו, שאין טוב בלי רע
אז אהבנו פחות
עכשיו מביט בפנייך
יש חיוך שלא מצליח להסיר מדמותך, בראשי
אליו געגוע, אליו מסתפח
ראינו את הנהרות עולים על גדותיהם
אולי היינו צריכים, לעמוד על החוף
ולחכות שתבוא אלינו הסירה
מה שאכתוב
כמה לא ישנה את הזיכרון
איך ידייך נגעו בי, כאילו הייתי פסל
איך עינייך הביטו בי, ואז חמקו ממבטי
ואהבתי אותך
כאילו לא היית פה שנים
אחזתי בידייך, חיבקתי את גופך
דמותך עמדה בראשי, כמו זיכרון ילדות
חוויה מכוננת שלא יכולתי לפרש, לפרק לגורמים קטנים
את זוכרת, איך עמדנו על הגגות
וראינו את העולם מתקפל, אל תוך עצמו
האנשים הלכו לישון
רק אנחנו שוטטנו ברחובות, פחדנו לגלות את סופנו בבוקר
את אי האמת שבנו, הדמיון שכילה אותנו
אני לא יכול לאהוב אותך פחות, גם שאת אינך
כול בוקר זה מתחיל, ואז היום משתנה
ואנחנו רק נעים איתו
עד סופו.
עד שהעולם שוב עוצר נשימתו
מחפשים את המקלט, שם שוב נלמד את אהבתנו
