ויש שם שביל
ליד הבית הישן
איפה שפעם היינו יושבים
בשעות הערב, בקיץ
שנים, לא הלכתי בשביל הזה
לא זכרתי את הבית
אולי זו המלחמה
שהחזירה לי אנשים משנים אבודות
אולי זה גיל שלושים, שהגיע אלי
בלי להודיע לי, על כך דבר
זוכר אותנו, משחקים במגרש עד מאוחר
אחר כך היינו הולכים
ומבטיחים שמחר, נתאמן כמו שלא התאמנו מעולם
זוכר את פניך, לא נראתה לי אז, כמו ילד קטן
ואני חשבתי שאנחנו מבוגרים מספיק
כדי לא להזדקן יותר
ובימים החמים
היינו נוסעים באופניים, עד סוף הרחוב
ובשבילנו זה נראה קרוב מדי
ועכשיו
שנגמרו הנסיעות אל תוך הלילה
וכמה משמעויות נראות לי
ברורות יותר
ועכשיו
שכל אחד בוחר לעצמו צד
ממנו להילחם, עליו למות
אני פתאום נזכר
בך
אולי לא הבנתי מה רצית לומר לי
אולי היינו ילדים כדי להמשיך את החיים משם
ואולי, אלו טבעם של דברים
כל אחד ממשיך בשביל שלו
עד הבית הבא, עד העיר השכנה
לעיתים, עד מעבר לים
וצחקתי מהבדיחות
לא הבנתי, איך זה שאתה כל כך חכם
תמיד ידעת לפתור את החידה
ואני הייתי מביט בך מהצד
ליד הבית הישן, אין יותר
ילדים שמשחקים
אין יותר, קולות של הורים מודאגים
רק אנשים שבאים והולכים
ושנים לא הייתי שם
מפחד לחזור, אל המקום
שממנו גיל שלושים, נראה כל כך מיותר
כל כך מרוחק
לא חשבנו שנגיע לשם
ופתאום צחקנו, זה מפתיע נכון
ועכשיו מה? ספר לי, מה קורה, בעיר השכנה
איפה שאין שבילים שמובילים
לבית הישן
