ליל של גשם. לציפורים זה לא אכפת. הן שקועות בעולם משלהן. עולם שבו קיימים רק הן והאינסוף. אין להם זמן להתעסק בשטויות שאנחנו מוצאים לנכון להתעסק בהם. בטח שלא אכפת לציפורים שאני יושבת כאן,על האספלט הרטוב. לבד. מסתכלת עליהן ועל האינסוף. מישהו צועק לי מעברו השני של הרחוב שהאספלט הרטוב הוא לא מקום בשביל ילדה קטנה ושברירית כמוני.
הגשם יורד לי על הפנים, שוטף את כל הטינופת. אני ממשיכה להביט כמהופנטת בציפורים החגות מעלי. האיש מקצה הרחוב שואל אותי מה לי לציפורים בליל של גשם. אני עונה לו שטחיות. אני רוצה להסביר לו שבסך הכול רציתי לחזור להיות ילדה.
הגשם יורד, הורס את הפנים היפות ושוטף את הכול בלי רחמים.
האיש מקצה הרחוב שואל אותי עם אני כועסת. אני מסבירה לו שאני לא יכולה לכעוס. אין לי נשמה. במיוחד לא בליל של גשם.
והוא בשלו, מנסה לסחוט ממני טיפה של רגש, קשה לו לקבל את זה שאין לי נשמה.
זאת השעה הכי יפה בעיר. הגשם מטפטף על המכוניות, הגגות. כמה אנשים שנתקעו בלי מטריה עדיין רצים כדי להגיע לבתים החמים, לשאוף את אויר הביתיות. כמה אנשים מסתכלים לעברי ולא מבינים מה יש לילדה קטנה לעשות בשעה כזאת לבד בגשם. לי זה לא מזיז. לי אין בית חם להגיע אליו. האספלט הרטוב הוא מקום המבטחים שלי. אני ממשיכה לבהות בנקודה לא מזוהה בשמים. כמה הייתי נותנת עכשיו כדי להגיע אל הנקודה הזאת...
הגשם שוטף אותי עד לשד עצמותיי. מוציא ממני את הסודות והשקרים הכי כמוסים. הגשם יידע לשמור אותם.
האיש מקצה הרחוב מנסה לשחד אותי במילים יפות. אני נאטמת לכל מילה ומילה.
הוא שואל אותי אם יש לי משהו בלב.
אני טוענת שאין לי לב.
הוא עומד על שלו, מנסה בכל כוחו להוציא ממני את הטיפה האחרונה של האנושיות שעוד נותרה בי.
אני טוענת שאין בי אנושיות. רק פנים רטובות ומלאות באטימות.
הגשם מתחזק, הוא שוטף את שערי, פני, את גופי ... האיש מקצה הרחוב מסתכל בי במשך שניות ארוכות. בוהה בשיערי הרטוב והפרוע, בפניי היפות שנרטבו, בבגדי הספוגים. הוא מציע לי מקום מקלט.
לי? מקום מקלט??
מקום המקלט שלי הוא כיפת השמיים. והאספלט הרטוב.
הגשם הבריח את הציפורים. לציפורים יש לאן לברוח. יש להן את האינסוף שלהן, את מקום המבטחים שלהם.
האיש מקצה הרחוב הולך. אני רואה את דמותו מתרחקת ממני בצעדים גדולים, כבדים. זה לא מפתיע אותי.
כולם בסוף מתרחקים ממני.
הגשם ממשיך לרדת. הוא לא הולך ולא מוותר. רק מתחזק יותר ויותר.
הרחוב כמעט ריק. חוץ מכמה זוגות שהולכים להם בנחת בגשם, שמחים באהבתם. צוחקים על שטויות היום יום.
הגשם ממשיך לרעום.
סוחט ממני את הטיפות האחרונות של הזוהמה. אני מרימה מבט לשמיים המעוננים. אף ציפור לא נראית באופק.
הם כולן ברחו אל האינסוף.
הגשם ממשיך לטפטף ... טיפות גדולות וכבדות. כל טיפה אומרת משהו אחר. כולן ביחד יוצרות מנגינה.
כל אחת אומרת לי בדרכה כמה ריקה אני. חסרת לב ונשמה. כל טיפה מזכירה את זה בצליל המיוחד שלה.
אני רוצה לצעוק "יש לי לב! ויש לי נשמה!". אבל המילים נבלעות בטיפות היורדות.
זה יהיה הסוד שלי.
שלי ושל הגשם.
תגובות