ביום ראשון מצאתי את עצמי מצ'וטט לי מרוב שיעמום. כמו בכל צ'יטוט שיחות באות ושיחות הולכות, עד שהגיעה שיחה רצינית. זו היתה רחלי, בחורה בת 23 מרעננה שלומדת במכללה. במבט לאחור לא ממש ברור לי מה החזיק את השיחה שלנו, אבל נראה שדווקא בגלל שלא היו לאף אחד מאיתנו כוונות מיותרות, השיחה התארכה לה. פתאום מצאתי את עצמי אחרי שלוש שעות של שיחה באמת מעניינת, מתחיל לעשות חשבונות של שעות השינה שנשארו לי בגלל שעון הקיץ.
"אפשר לשאול שאלה".
"לשאול אפשר, אבל אני לא מבטיח לענות".
"מה הגובה שלך?"
טוב, זה היה צפוי שהשאלה הזו תגיע במוקדם או במאוחר, שלוש שעות של שיחה עם בחורה בלי לשאול על גובה, זה באמת כבר יותר מידי.
"אפשר לדלג על השאלה הזו?"
"לא, זה מאוד חשוב לי כי אני גבוהה". "למה אתה לא רוצה לענות? אתה נמוך?"
"גבוה ונמוך זה עניין יחסי"
"אז מה הגובה שלך? למה אתה מתחמק?"
"אני לא מתחמק, אני 1.75".
"בדיוק? כי אני 1.73"
"לא יודע, לא מדדתי את עצמי לאחרונה".
אני לא מצליח להבין איך כל הבחורות יודעות מה הגובה המדוייק שלהן? מאיפה היא יודעת שהיא בדיוק 1.73 ולא 1.74 או 1.72?
"הפרש של שני סנטימטר זה בסדר?" אני חצי שואל חצי מקנטר.
"בסדר".
שני הסנטימטרים האלו הצילו את השיחה, אני חושב שאנשים לא מספיק מעריכים כל סנטימטר בגובה שלהם. הסנטימטרים הבודדים האלו יכולים להיות ההפרש שבין נישואים לרווקות. השיחה נמשכה לה עוד כשעה, ובסופה החלפנו מספרי טלפון.
את היום למחרת ביליתי בהרבה מאוד מחשבות על השיחה שהיתה בלילה הלבן, מתוך כוונה להתקשר בערב. אחר הצהריים התקשרה שרית. לא ממש הבנתי מה קרה, הרי היא זו שרצתה לסיים את הקשר במוצ"ש. החלפנו מספר משפטי נימוסים, ואז היא אמרה:
"תראה, חשבתי על מה שאמרת"
מה לעזאזל כבר אמרתי?
"אני רוצה בכל זאת לנסות להמשיך את הקשר"
אוי, זו היתה פינת הייעוץ.
"טוב אפשר לנסות".
מה חשבתי לעצמי אני לא יודע (כנראה שלא ממש חשבתי), הרי אני אמור להתקשר עכשיו לרחלי. איכשהו השיחה הסתיימה ותפסתי שעשיתי שטות ענקית. איך יוצאים עכשיו מהבלאגן הזה? מה אני אגיד לרחלי? ביג מיסטייק! החלטתי שלא להתקשר לרחלי בינתיים, נמרח עוד איזה יום ונראה לאן העניינים יובילו אותי עם שרית. קבעתי עם שרית פגישה בערב, הפעם ברחובות.
הפגישה עם שרית היתה נחמדה, והחלטתי שזה לא יהיה חכם לסיים את הקשר עכשיו, אם כבר נכנסנו לזה, אז נעשה ניסיון אמיתי. ניסיתי לחשוב מה אני אומר לרחלי, כי אני כבר לא יכול למרוח את זה. צילצלתי לרחלי ביום רביעי בערב לפני שיצאתי עם שרית בפעם השלישית, ולמזלי היא לא היתה בבית, עכשיו לפחות אני יכול לומר שניסיתי, הרווחתי עוד יום. גם הפגישה השלישית עם שרית במכון ויצמן היתה נחמדה מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה. החלטתי שאני חייב להסביר לרחלי את המורכבות של המצב, כי אישית הרגשתי ממש לא נעים עם זה. ניסיתי לתפוס אותה פעמיים ביום חמישי, אבל אף אחד לא ענה בבית שלה. בערב יצאתי לעוד פגישה עם שרית.
אחרי הפגישה החלטתי להסתובב ברחובות רחובות, כדי לחשוב על הסיטואציה שנקלעתי אליה. רגלי הובילו אותי אל הגן שהייתי נוהג לשבת בו עם דנה. על הספסל שלנו ישבו שלושה בחורים צעירים, ונראה שהם היו מאושרים, כנראה שזה ספסל המאושרים, כי גם אני הייתי מאושר כשישבתי כאן עם דנה. דנה התחתנה לפני שנה, הייתי בחופה, אבל לא הרגשתי נוח להישאר לכל החתונה. חשבתי על דנה, שרית ורחלי.
המשך יבוא, בעז"ה...
יאנוש
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לא ברור לי לא ברור לי איך אתה מדבר מצד אחד על שיוויון זכויות לכל תושב, ומצד שני על אדמת ישראל. הרי בצורה מכוונת מחקת כל סממן יהודי, אז מדוע השארת את הכינוי היהודי של הארץ, אתה צריך לחשוב על כיוון יותר אוניברסלי שיתאים לכל תושב, אולי פלשתין, או שמא כנען. וכך גם ביחס לשם המדינה. חוץ מזה, אם לא שמת לב, על אף הרצון הגדול שלך להיות חבר במשפחת עמי המזרח התיכון (רצון מאוד תמוה, לדעתי), הם לא ממש רוצים אותך כחבר. נראה לי שכדאי למצוא חברים חדשים... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי רעיון ושיבוץ יפה בתוך הקינה המוכרת. [ליצירה]
