“But when I remember those people and places
They were really too good in their way.
In their way
In their way
Saturday sun won´t come and see me today...”

תמיד חייב להיות ציטוט. בסוף, בהתחלה, זה לא משנה. חייב להיות ציטוט.

נו, שיתקשר. כמה זמן לוקח לבנאדם להרים את הטלפון ולהתקשר? נכון, זה לא היה רציני. ולמען האמת ידעתי מההתחלה שהוא בטח לא יתקשר. אני גם לא יודעת אם יקרה משהו במידה והוא יתקשר. אבל שיתקשר, כדי שלפחות אני לא אחשוב על זה כל הזמן.

את הולכת למועדון כי את מחפשת. את לא מתכוונת לחפש, את לא רוצה להתעסק בזה. אבל את לא יכולה לברוח. זה שם, מקנן מאחורי המוח שלך, סורק כל בחור שאת רואה. הבחור הזה נמוך מדי. לזה הגבות קצת מתחברות. זה בטח שומע סאבלימינל. אחח. כל מה שאת רוצה זה ליהנות.

את עומדת ליד הבר, זה בטח מגניב. מבקשת כוס טקילה זולה שמחלקים במקום חינם, בכלל מגניב. את כבר מסוחררת משתי הבירות ששתית קודם, אבל נו יאללה, אל תהיי כבדה. מחר תוכלי להגיד לכל החבר´ה שהשתכרת כמו גדולה והקאת על הנעליים של מישהו ומה זה התפדחת.. והם יצחקו. איזה מלכה.

בחור בא ועומד לידך, ממלמל איזה פיק-אפ ליין ששמעת כבר מיליון פעם. את מחייכת. דווקא חמוד, הגבות שלו די בסדר, די גבוה.  את אוהבת את הדרך שהוא מסתכל עלייך, את מפלרטטת קצת. הוא לא מיוחד, הוא לא האחד. אבל זה מה יש.

"הוא בטח בחיים לא שמע על ניק דרייק," את חושבת בלב, בעוד הוא מדבר על המסיבה של טיאסטו שהוא היה בה אתמול. מצאת לך קלאבר, כל הכבוד. עוד משהו לצחוק עליו.

נמאס לך, אבל נו טוב. שותים עוד כוס טקילה מגעילה ועולים למעלה לספות. הספות עשויות מעור והן גדולות ושחורות ומזמינות. את מתיישבת איתו, והוא ללא רשות שם את ידו על ירכך. את שיכורה מדי כדי להתנגד, ולמען האמת זה די נעים לך. מזמן לא נגעו בך. אז מה אם הוא קלאבר מטומטם, פריטי בוי , סוחר במניות מצליח שעושה הרבה כסף, וכמובן, נרקסיסט. זה מה יש. את מרגישה קצת זולה, מסכנה.

יאללה, די עם הדיבורים, הלשון שלו בתוך הגרון שלך. את נהנית? ככה. אין ניצוצות, לא שציפית שיהיו.

אבל את יודעת שחברות שלך מסתכלות, ומקנאות. מסיבה לא ברורה את נהנית מזה. דפוקה.

ואת חשבת שהוא יתקשר.

לא אכפת לי. זה המשפט שאני שומעת את עצמי אומרת לעצמי כמעט 30 פעמים ביום. זה המשפט שהכי מרגיע אותי, היחיד שאני מסוגלת להאמין בו, אפילו אם זה רק לכמה דקות, שלאחריהן אני מבינה שבעצם אכפת לי, אכפת לי מאד, אחרת לא הייתי חושבת על זה כל כך הרבה. אוף, את כותבת דפוק.

המון זמן לא כתבתי, הדף הלבן נהפך לסיוט. שבועות אני מתכננת בראש מה אני רוצה לכתוב. כמה מחשבות. שבועות סבלתי מנדודי שינה כי רציתי לקום, ללכת למחשב ולשפוך את הלב, כמו שאומרים. אבל הגוף עייף, הכל עייף. כל הזמן. נשארת במיטה עם המחשבות. רוב הזמן חוזרות על עצמן. כל יום מצטרפות עוד כמה, כדי שיהיה קצת יותר קשה.

כל כך עייפה.

על מה שאני כותבת עכשיו חשבתי כבר לפני יומיים, קצת אחרי שחשבתי על איזו פעולה אני אעביר למדריכים שלי וקצת אחרי המחשבות עליו, הבחור שלא מתקשר.

הכל מלוכלך.