לדן היו עיניים יפות, ופנים בוגרות וילדותיות כאחד.

כל פעם שהסתכלתי עליו ראיתי את מי שרציתי להיות, ואת מי שאני עכשיו, ואת כל היופי שבעולם.

כל פעם שהסתכלתי חיפשתי אצלו דברים חדשים, כל מבט שיקף אצלי עוד משהו שאני חייבת לשנות בעצמי. חיפשתי אצלו את עצמי, אותנו, את היופי שברח ממני וסירב לחזור למרות שצעקתי חזק.

לדן היה יופי מיוחד מיוחד, יופי כזה שצריך להסתכל הרבה זמן כדי למצוא, יופי שמתחבא בדברים הקטנים. הוא היה נמוך, אבל יותר גבוה ממני, ושחום, עם שיער שחור ארוך ועומד מפוזר שעשה צל על פניו של חצי ילד קטן חצי מכשף מרושע.

לדן היו סיפורים ארוכים ויפים, על חברים שלו בעיקר ועל כל האהבות הישנות שלו. כל סיפור שלו שיקף את האינטליגנציה שלו ואת העובדה שהוא ילד מחונן, שלמד בכיתת מחוננים עם עוד הרבה ילדים אינטיליגנטים, בדיוק כמוהו, בסביבה רכה ואוהבת. קינאתי בו, בעיקר על הילדות שלו, ובעיקר על העובדה שבגיל 23 היא עוד לא נגמרה, והנה הוא, יושב על המיטה שלו, באמצע החדר המבולגן להחריד שלו שנראה כמו של ילד בן 17, איתי, ילדה בת 16 וחצי שנמאס לה להרגיש הרבה יותר, ומספר לי סיפורים. הרבה פעמים שכחתי שהוא החבר שלי וחשבתי אותו למורי הרוחני. הוא הכניס לי מחשבות בראש, פילוסופיות, קיומיות כאלה על משמעות החיים. גרם לי לערער על הרבה דברים שהאמנתי בהם. פתאום הכל נראה כל כך לא נכון ומאוים. כזה כוח היה לו עליי. הוא היה מכשף, אבל מהסוג הטוב. 

הוא אמר לי כמה פעמים שאני מחזירה אותו אחורה, מזכירה לו את ימי התיכון הטובים. אמרתי לעצמי שהוא אוהב את זה, עד היום אני לא יודעת אם באמת אהב.

כשחושבים על זה, אני לא יודעת עליו הרבה. רק מה שהצלחתי לקלוט.

לדן היה חוש הומור מיוחד כזה, שצריך הרבה זמן להתרגל אליו, וברגע שמתרגלים אז צוחקים מכל דבר קטן שהוא עושה. היה המון יופי בכל דבר שעשה. איך שהוא נשך את השפה לפני שנישק אותי ולפני שהיה אומר לי שאני יפה, באופן תמידי. ואיך שצחק, כששפתיו האדומות והיפות גילו שיניים צחורות כשלג. איך שצחק עליי. איך שהסתכל עליי עם העיניים העמוקות עמוקות שלו. לא הייתה פעם שלא הלכתי לאיבוד. המבט האוהב בעיניו רגע לפני שהייתי גומרת. ההליכה שלו, קצת שלומיאלית קצת מתנשאת. איך שהוא שיחק עם השיער שלו והרים אותו למעלה עם הידיים, המבט שלו כשהוא שיחק שחמט. המבט הכי יפה בעולם, כמו של ילד קטן שעושה את הדבר שהוא הכי אוהב לעשות. מאמין שיישאר כך מול הלוח לנצח, ושילך לעזאזל העולם. הוא כל כך אוהב שחמט. עוד משהו שהחצין את העובדה שהוא גאון מלידה. עוד משהו שגרם לי להרגיש פצפונת לידו. לא ידעתי לשחק. רציתי ללמוד, באמת שרציתי. אבל פחדתי שאם הוא ילמד אותי, כל מה שנעשה זה לשחק שחמט, והוא יאבד בי עניין. לא שזה שינה, השחמט בסוף ניצח. 

הוא צחק עליי הרבה. הוא כל כך חכם וגדול ומחונן ואני רק ילדה קטנה ופתיה, תמימה ונאיבית, וטיפשה. כך שהיה מאד קל לצחוק עליי. אהבתי אותו צוחק, אז התרגלתי לירידות הבלתי פוסקות על חכמתי המוגבלת, ועל כמה שאני ילדה קטנה.

לדן הייתה דרך לגרום לי להרגיש הכי קטנה בעולם, ואופיו העצום השתלט על מוחי ונשמתי, ונתתי לו להיכנס אליי, לבחוש באיבריי הפנימיים הקטנים והנאיביים, לסדר אותי קצת. להפוך אותי לקצת פחות תמימה.

דן אהב לפכח אותי, לספר לי דברים שלא ידעתי. לפעמים היה אומר לי שטויות כדי לראות עד כמה באמת אני פתי. רוב הפעמים נפלתי בפח והוא צחק. הסתכלתי עליו צוחק. אושר.

לדן היה קעקוע של אישה יפהפייה וערומה על הכתף, והיא ידעה, ידעה הכל. כל פעם שדן הלך ללא חולצה, ראיתי אותה מביטה בי, בוחנת אותי, מבשרת לי על הסוף, לוחשת לי בשקט שאני לא מתאימה. לא בשבילו. גם כשהיינו שוכבים מחובקים, ערומים מתחת לשמיכת הפוך החומה שלו, הייתי מרגישה אותה שם, מתבוננת עלינו. בחרתי להתעלם, כי הייתי מאושרת. הייתי באמת מאושרת, גם אם לא אהבתי, וגם אם לא אהבו אותי בחזרה. לפעמים גם רק בכאילו מספיק לך.

עד שמגיע הרגע המכריע.

הוא מעולם לא אמר "אני אוהב אותך". גם אני מעולם לא אמרתי, למרות שברגעים יפים זה עמד לי על קצה הלשון. אבל באותם רגעים ידעתי שרק העוצמה של הרגע מעלה את המילים על לשוני, ושזה לא נכון, ואני לא באמת אוהבת. כדי להתאפק הזכרתי לעצמי את כל הפעמים שאמרתי והתחרטתי, כי לא התכוונתי. איתו, רציתי להתכוון.

אז חיכיתי.