הדמות ששכבה במיטה נראתה כמו ציפור קטנה. פניה הלבנים היו חיוורים אף מכרגיל עקב מחלתה. גופה הרזה הזכיר שלד שעליו נתלו עורה ושערה. עצמות לחייה בלטו בתוך פניה הקטנים ומבטה היה מבוהל. על אף כל אלה, היה משהו בעיניה הגדולות והחומות מנצנץ כל העת ומשווה חן כלשהו לפנים הללו. העיניים האלה היוו תזכורת לכך שמאחורי הגוף הנמק והולך, מסתתרת נשמה.
בקצה המיטה ישב אביה ותלה בה מבט דאגני. "אולי בכל זאת תאכלי משהו חמודה?" הפציר בה.
"אני… אה…. אני לא יכולה, אבא, אני מצטערת… אתה יודע שאני לא יכולה… " הדמעות שחנקו את גרונה התפרצו לבכי.
"ששש… בסדר, חומד, לא חשוב" אמר אביה ברוך "ננסה מאוחר יותר".
האב סימן בעיניו לרופא צעיר שעמד בצידה השני של המיטה כאומר: ´עכשיו תורך´. הרופא, בהבעת חשיבות עצמית, התכונן לבצע את בדיקותיו, אלא, שלפתע הוסטה תשומת ליבו, כמו של כל האחרים, באחת. בפתח אולם בית החולים נשמעו נקישות חזקות של נעלי עקב של אשה. מיד לאחר השמע הקול נראתה אשה נכנסת אל האולם. הייתה זו אשה תמירה ודקת גזרה, בעלת שיער שטני ועיניים ירוקות. לבושה העיד על טעם טוב ומראה היה מצודד ללא ספק, אך היה בה משהו נוסף. [ ]. יותר משהייתה הולכת נראה היה כאילו היא מרחפת בריקוד קליל בתוך החדר. האשה, שהייתה מורגלת בתשומת הלב הזו ונהנתה ממנה, צעדה אל עבר מיטת החולה, תוך שהיא שולחת חיוכים חינניים בפיזור נפש, אל הפנים הרבות שהביטו בה. כל הרופאים והחולים הגברים שהיו שם נזכרו לרגע, בצער מה, ב"עזר שכנגדם" והפליטו אנחה באומרם "איזו אשה".
רק אדם אחד באולם, לא הסב את פניו. בעלה. "מה שלום הקטנטונת שלי?" שאלה בהבעת חביבות שהופנתה כלפי בתה, אך גם כלפי הרופא ובעיקר כלפי בעלה.
"בדיוק עמדתי לבדוק לפני שנכנסת" אמר הרופא הצעיר במבוכה ובנסיון לשאת חן.
"אין שום שינוי, היא לא אוכלת כלום" אמר בעלה כמי שכבר מראש ברור לו שבדיקותיו של הרופא לא יעלו ולא יורידו. הרופא ערך את בדיקותיו, מישש, בחן דופק ולבסוף חזר לעמידתו הקודמת והחל להסביר את המצב. בדברו היה פונה יותר אל האשה, שכן נדמה היה לו, שהאשה היא המשפיעה יותר מבין השניים. מלבד זאת הגבר נראה אדיש ואילו האשה הרעיפה עליו תשומת לב ערנית שהחניפה לגאוותו.
"מתי יבוא הפסיכולוג?" שאל לפתע בטון יבש בעלה, שנראה כמתעורר מחלום.
"הזמנתם פסיכולוג?" שאל הרופא בנימה של הפתעה מלווה בבוז.
"אשתי חשבה שאולי מעורבת כאן איזו בעיה נפשית" אמר הבעל. נדמה היה שגם לפסיכולוגים, כמו לרופאים, אין לו הרבה הערכה. מבט התמיהה והבוז של הרופא הפך לתהייה בלבד והופנה לעבר האשה.
"אה… כן" אמרה האשה והסמיקה כמי שנתפסה בקלקלתה "לאחרונה קראתי על הקשר בין הגוף והנפש וחשבתי שזה יכול לעזור. וחוץ מזה" הוסיפה טיעון מנצח "אם זה לא יועיל, לפחות לא יזיק".
הרופא עיווה מעט את פניו. כל התיאוריות החדשות האלה, ה"אלטרנטיביות", נראו לו שטות מוחלטת. ´אבל´ אמר בליבו בהתנשאות ´כשאנשים נמצאים במצוקה הם מוכנים להאמין בכל´.
את הרהוריהם של השלושה קטעו שוב קולות צעדים. אל האולם נכנס אדם ממוצע קומה ורחב גוף, שכבר עבר מכבר את גיל העמידה. הוא הילך בכבדות אך בהחלטיות. הוא לא הביט לצדדים ונראה כאדם שמטרה כלשהי מעסיקה אותו ואינו פנוי לבחינת הרושם שהוא מעורר באחרים. סבר קל של חומרה, המעיד על ריכוז במטרה, היה נסוך על פניו.
כשהגיע אל המיטה פנתה אליו האשה "הו, שלום אדוני הפסיכולוג, חיכינו לך טוב שבאת… " והיא בוודאי הייתה ממשיכה לדבר אלא שהפסיכולוג רק נד בראשו לאות ברכת שלום ובאותו סבר חומרה התיישב על כיסא ליד מיטת החולה. כולם המתינו בדממה, בציפייה דרוכה. הרופא הצעיר כבר ייצב את עמידתו והכין את עצמו לשאת את הסבריו בטון מלומד, אך להפתעתו הפסיכולוג לא שעה אליו.
"מה שלומך?" שאל את החולה.
להפתעת כולם ראו כי פני הפסיכולוג פשטו את סבר החומרה ועל פניו התפשט חיוך אבהי חם.
"בסדר" ענתה החולה בשפה רפה ובמורך.
"נו, נו, מספרים לי שאת לא אוכלת, אה? זה נכון? איך תגדלי אם לא תאכלי?" המשיך בקינטור לבבי כשחיוכו הופך בנתיים לצחוק קל. האשה, בעלה והרופא בהו כולם בפסיכולוג. האשה התעוררה ראשונה ופנתה אל הפסיכולוג: "זוהי נקודה קצת רגישה" אמרה בקול נמוך "אולי כדאי שלא… " אך היא לא השלימה את דבריה שכן הפסיכולוג הפנה אליה שוב את אותו מבט חמור שלו והיא קפאה.
הפסיכולוג פנה שוב אל החולה וליטף את ראשה בעדינות. נראה כי החולה נרגעה אט אט. החום האנושי ששפע מן הפסיכולוג עשה אותה נינוחה יותר. לפתע נרכן הפסיכולוג אל אוזנה של החולה ולחש לה כמה מילים, ליטף את ראשה ליטוף אחרון ואז קם. הוא עטה שוב את סבר החומרה והכריז: "סיימתי".
על פניו של הרופא הסתמנה מבוכה. עם כל הכשרתו המדעית והרציונלית והגישה המזלזלת בה קידם פני כל פסיכולוג כזה כרופא אליל, הוא חש כי נעשה כאן משהו יוצא מגדר הרגיל. האב הספקן, אף לא ניסה להסתיר את שמחתו הילדותית. שכן, גם אם לא חל שיפור משמעותי במצבה של החולה, הם הרגישו בבירור, כי אותו ניצוץ בעיניים, ניצוץ החיות – אמנם רק מעט, אך בבירור וללא ספק – הלך והתחזק.
"נו, מה מצבה, יש שיפור?" פנתה האשה בחיוך מסביר הפנים שלה אל הפסיכולוג.
הפסיכולוג נעץ בה מבט לרגע קצר שנראה בעיניה ארוך מאוד ושגרם לה שוב תחושה לא נוחה ואמר בחדות: "אני צריך לדבר איתך!"
וכשהוא משאיר אותה ברגשות חרדה סתומים, שאפילו לא ידעה את מקורם, פסע את פסיעותיו הכבדות ויצא מן האולם.
