"הקשב!" "הקשב!" שאג הסמל "אתה לא שומע? אתה דפוק או מה?" זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ההשפלה האחרונה מתוך רבות שעבר השבוע. 'אני אקשיב לך? אתה תקשיב לי, חתיכת אפס. מי אתה בכלל. אם יש לך דרגה זה עושה אותך למשהו מיוחד? היית כלום ונשארת כלום … ' כך הרהר יוסי באותה שעה, אבל הוא לא אמר כלום, כמובן, רק נמתח בשקט. בדרך אל האוהל סינן לעצמו: 'אני אהרוג אותו, את האידיוט, כן, אבל לפני זה אתנקם בו. הוא ישלם. כשיעמוד מול נשק דרוך ,ידבר אחרת'. הוא נשכב על המיטה הצבאית, להירגע קצת. כל האכזבות והכישלונות, הרגשיים והחברתיים, העלבון מנהג האוטובוס והחברה שעזבה, כל אלה התנקזו לנקודה אחת. יש כתובת. יש מטרה. ואוי למטרה שנקרתה בדרכו. המחשבה על הנקמה הקרובה נטעה בו תקווה מוזרה. הוא היה חלש מאוד בכל עשייה חיובית, אבל אמן בהרס, בעיקר עצמי. הוא התלבט בין שתי אפשרויות: עינויים גופניים או עינויים פסיכולוגיים. בעצם, למה שלא ישלב את שניהם יחד? למשל כך: הוא יזחיל את הסמל על קוצים, אך במקום לצעוק, הוא פשוט יאמר בשלווה: 'הכל תלוי בך הסמל (בהדגשה לועגת), זה עניין של רצון, הכל בראש'. קשה לתאר את העונג שחש בדמיינו את הבעת הזעם והאין אונים שילבש הסמל באותו הרגע. הוא כבר תכנן את הסצינה הבאה במסע האימים שיעביר את הסמל, כשלפתע צץ ראשו של משה מבעד ליריעת האוהל: "יוסי, איפה רשימת הציוד שיורד לשטח?" שאל. אופס! "שכחתי מזה לגמרי" אמר יוסי במבוכה. "יופי, עכשיו נקבל 'תיזוזים' בערב. תמיד דופקים אותנו בגללך" אמר משה בכעס ויצא. פתאום חש יוסי ברע. כל איבריו, שהיו דרוכים למחשבה על הנקמה הקרובה, רפו. 'נכון', הרהר, 'תמיד נדפקים בגללי, איני מועיל בכלום, לא בצבא ולא בכלל, אז מה אשם הסמל?' הוא הרגיש איך נעלמת הודאות בצדקתו ונכנס הספק, המלווה ברגשי האשם הבלתי נסבלים. 'כן', המשיך בהרהוריו ההרסניים, 'אין בי צורך, אני מיותר והסמל רק שיקף את זה'. הנה, אפילו חברתו שעזבה אותו שבוע קודם, לא עשתה זאת בגלל איזושהי סיבה מיוחדת. "אתה לא מאתגר אותי" אמרה לו. "מה אני, חידון טריוויה?" השיב לה בחיוך מריר. הוא היה מעדיף שתבגוד בו. אבל לעזוב אותו כך סתם?! איזו הוכחה חזקה יותר לאפסותו הוא צריך? ידו נגעה בנשק. 'כמה פשוט' הרהר. עצב שליו ירד עליו. עכשיו לא חש שנאה לאף אחד. הוא סלח לסמל, למפקדים, לחיילים שהיה מסוכסך איתם. לא הם הבעיה. הוא זה שנכשל במשחק החיים ועליו לפנות כעת את הבמה ולקוות לכמה מילים טובות על קברו. אל מול המוות, כל החשבונות הקטנים נראים חסרי חשיבות. "יוסי, מה אתה שוכב ככה, עוד 10 שניות מסדר!" נשמע לפתע קולו של משה. "יוסי… עשר… מסדר.." את המילים הללו שמע כמו הבזקים בתוך ערפל והם נשמעו לו חסרות מובן. "כן… בסדר.." ענה בקול לאה, אבל לא נראה שום סימן שהוא עומד לזוז. משה יצא כדי להספיק למסדר. לאחר שמשה יצא, התנער יוסי. משהו בקרבו עדיין תסס. 'הרי מישהו שם אותי כאן בעולם, מישהו רצה שאמלא פה איזה תפקיד. גם אם זה לא מוצא חן בעיני כמה אנשים'. הוא לא יוותר כל כך בקלות. לא ייכנע לייאוש בלא קרב. אבל כדי ללבות את ההתעוררות הזו ולהפיח בקרבו מחדש את אש החיוניות, היה חייב לשתף מישהו, להרגיש הד לרעיונותיו, להרגיש שיש לו אחיזה במציאות. בקרב חבריו- גם אם היו אנשים טובים- ידע שלא ימצא הד כזה. אחיו! כמובן. שלמה, אחיו הגדול, היה מצליחן. אחד שכל מקום שידו נוגעת בו, הופך לזהב. למרות זאת, לא היה שחצן ותמיד היה מנסה לעזור. הוא היה ליוסי מודל לחיקוי ויוסי הרגיש תמיד כי למרות מוזרותו, שלמה מבין לליבו. "שלמה" נשמע הקול מצידו השני של הטלפון. "י-ו-ס-י, מה שלומך?" ענה בקול מלא חיבה. שלמה צפה במשחק כדורסל ורצה לשאול אם יוכלו לדבר מאוחר יותר, אך הרעד בקולו של יוסי, אמר לו שמשהו אינו כשורה. "הכל בסדר?" שאל. "לא, הכל לא בסדר". "אוהוהו… רגע אחד. בוא תספר לי מה קורה" אמר שלמה שידע שהדרך הטובה ביותר להרגיע מישהו, היא לתת לו 'לשפוך את הלב'. יוסי התחיל לספר. "אהממ… אהממ… " המהם שלמה מפעם לפעם. "אמא" לחש שלמה כשהוא מכסה את פומית הטלפון בידו "תשימי את הסטייק עוד כמה דקות על האש. הוא לא צלוי כמו שצריך". "אתה איתי?" שאל יוסי. "אהממ… כל מילה". "בתיאבון" אמר יוסי. "תודה". יוסי התכוון לנסות לרמוז לו שהפעם אין די בהקשבה שקטה. יוסי ביקש הפעם משהו ברור יותר, הד למשהו עמום בקרבו שאפילו הוא לא ידע מהו. אבל תשובתו של שלמה, הפשוטה והאטומה, הוציאה את הרוח ממפרשיו. הלהט בקולו הלך ודעך ולבסוף אמר: "טוב, נדבר". "כן, נדבר" ענה שלמה. כשהניח את השפופרת הרגיש אי נחת מסוימת. קולו של יוסי בסוף השיחה לא נשמע כל כך טוב. אבל מה הוא כבר יכול לעשות. חוץ מזה 'לא יזיק ליוסי ללמוד להסתדר עם דברים בכוחות עצמו' שכנע את עצמו. בעת שהתנהלה השיחה בין יוסי לאחיו, ניגש משה למפקד יואב: "המפקד, משהו לא טוב עובר על יוסי". "בסדר, אבדוק את העניין" אמר. הוא ניגש לסדר כמה עניינים וכשגמר היה זה לאחר השיחה בין יוסי לאחיו. עכשיו ייאושו נעשה סופי ומוחלט. יואב החליף מספר משפטים עם יוסי והבין כי הוא חייב לעשות משהו. הוא ניגש אל מפקד הפלוגה ואמר לו: "המפקד, יוסי צריך לראות קב"ן דחוף". מפקד הפלוגה הרים את עיניו מניירותיו ושאל: "מי אמר?" "אני. דיברתי עם יוסי והרגשתי שהוא עלול להזיק לעצמו". "אתה?!" שאל מפקד הפלוגה תוך שהוא מתעלם מהמידע שמסר לו יואב. "אתה?! מי אתה? מה אתה ? אתה פסיכולוג?" הוסיף בלעג שבא לכסות על זעמו. "לא. אבל לא צריך להיות פסיכולוג בשביל לראות שיש לו בעיה". "תקשיב, תקשיב" אמר עכשיו מפקד הפלוגה בכעס מופגן "זאת לא פעם ראשונה שאתה מתערב בדברים שלא מתחום אחריותך. אתה אולי חושב שאתה הכי חכם בעולם, אבל אתה לא. יש גורמים מקצועיים והם מכירים את הנושא של יוסי והם החליטו שהכל בסדר איתו. אולי כדאי שתתעסק יותר בתפקידך. לא הכל מושלם עדיין אצלך". ההערות האחרונות פגעו יפה במטרה. יואב הרגיש איך הזעם האישי מצטרף ללהט המוסרי: "אם יקרה משהו, דמו יהיה בראשך. אל תגיד אחר כך… " "מספיק!" צרח עליו מפקד הפלוגה "אתה תישפט על זה, חוצפן, עוף מכאן!" יואב יצא החוצה. הוא הרגיש חולשה ונאלץ להישען לאחור על דלת משרדו של מפקד הפלוגה. זאת לא הפעם הראשונה שמצא את עצמו עומד מול המערכת. הוא היה ידוע כמפקד קפדן, אך בכל הנוגע לטובת חייליו, נלחם למענם ללא פשרות. לכן יצא לו שם טוב אצל החיילים, אך מלמעלה לא אהבו את להיטותו. גם הפעם היה נכון , כתמיד, לצאת למלחמה על עקרונותיו, אלא, שהפעם זה היה שונה. ראשית, המלחמות הבלתי פוסקות האלה לא נעמו לו. הוא לא חיפש הילה של לוחם צדק ולא ניסה להיות קדוש מעונה. שנית, הוא חש הפעם שאולי הוא טועה. "מקצועי… לא מקצועי… לא בסמכותך… מטופל על ידי הגורמים… " כל המילים המנוכרות הללו, הלמו בו עד שסדקו בו סדק. ומה אם צודק מפקד הפלוגה וצריך לתת לגורמים המקצועיים לעשות את שלהם. 'אבל אני מרגיש… אז מה. אתה יכול לטעות. הוא צודק תמיד אני חושב את עצמי חכם מכולם. הרי לא הגיוני שלמפקד הפלוגה אכפת פחות ממני מחייליו. אני פשוט נוטה לקפוץ בראש ולהציג את עצמי כמציל העולם'. זו הפעם הראשונה שיואב העמיד את האינטואיציה שלו מול המערכת ובא במבוכה. 'אולי לא היו כל המאבקים שלי אלא ניסיון להאדיר את עצמי כאדם מוסרי ונעלה על אחרים, שהרי בתפקידי אינני מושלם, כפי שרמז מפקד הפלוגה, וכאן הייתה לי הזדמנות להתבלט. האם טובתו של יוסי באמת עמדה נגד עיני?! העולם לא נח על כתפיי'. יש להניח לעניין הזה להתנהל מאליו, החליט. משהכריע, חש הקלה עצומה, כאילו משא של שנים ירד מלבו בשלוש לפנות בוקר נשמעה ירייה. יוסי נמצא מת בשירותי הבסיס. למחרת, בלוויה, מול הקבר הפתוח, ניצבו החיילים והמשפחה אלה מול אלה. מפקד הפלוגה הספיד בקול דרמטי: "יוסי היה חיל מצוין ואדם משכמו ומעלה…" נשמעו התייפחויות כבושות "… כשהגיע אלי לראיון לראשונה הרגשתי מיד כי מדובר במישהו מיוחד…" ההתייפחויות הפכו עכשיו לגעייה כללית בבכי של המשפחה. במהרה הדביק הבכי גם את החיילים, חבריו לפלוגה. רק שלמה ויואב לא היו שותפים לבכי הכללי, המשחרר. משהו טמיר שיתק אותם והם עמדו חיוורים וקפואים. "… יהי זכרו ברוך" סיים מפקד הפלוגה והצדיע בהדרת כבוד. המסדר התכונן לירי. הם עצמו עיניים והרגישו איך גוררים אותם, מכסים את עיניהם וקושרים אותם לעמוד. "אש" נשמעה הפקודה. חמישה עשר רובים רשפו אש בבת אחת. "אש" נשמע שוב אותו קול חסר רחמים. שוב נראו לשונות האש, אך הפעם כבר נדמו כאבוקה. את הפעם השלישית הם כבר לא שמעו. הם קרסו בתוך שלולית דם. "… עמוד נוח. תם הטקס". הם פתחו את עיניהם וראו את הקהל מתפזר לאיטו.