אשד שואג במורד נעורי
בועט ושולח זרמים נוצצים
אי עזבו ידידי
הנוגים בשנים
ונטשוני על אפרורית עיני
כה עורגת,
הו, מתרפקת!
על זמנים שלא שבו לכאן
וריחם כה ענוג
כצלצול הענבל
הבורח מהר הגלעד.
כה עורגת,
הו, מתרפקת!
חיי כבר הפכו לחידה נושנה.
אך נטוש לא אנטוש ספינתי
והלב, הוא עוד שט כאן איתי.
