מטריות מתקפלות, ניעור קל, מבט משתומם אל על.

הגשם סוף-סוף פסק, אחר שעות ארוכות של ממטרים כבדים אינסופיים.

"אחרון האנשים כאן. אפשר להתחיל"

שיירה ארוכה מתחילה לצעוד אט-אט, בראשה הוא נמצא, מוביל את כולם אחריו.

קרן שמש בודדה, מחייכת לה, בין רסיסי עננים,

מלטפת, בחמימות רגעית, את העולם הצועד אחריו,

בתחושה שהזמן כמו עומד מלכת.

"מי אומר "קדיש"?"

אבא, ניגש מחזיק בידה, שולף דף נייר מקומט, וקורא בקול חנוק.

עם כל "אמן" מתפרצים נהיות הבוכים, קריעות אוהבים, המסרבים לעזוב.

שתי בנותיו סופדות לו, מבעד בכי רצוץ,  מלווות בקהל של דומעים.

אני מביט סביב, מרגיש משהו מוזר... אני מרגיש אותו כאן, אני רואה אותו בכל מקום.

הוא בוכה עם כולם, ופתאום...

כמו קצף הגלים,

נעלם.

"לחלוק כבוד אחרון" אומר איש התפילה. לחלוק את האבל, הם עונים בדממה.

השיירה ממשיכה אל החלקה הנידחת, שם בור, לא עמוק, ממתין לו פעור.

עטוף טליתו הוא מורד, נישא, על כפיו של קברן, עבדקן,

אל מושבת הנצח ממנה הוא קם.

עוד רגע, הכול יסתיים.

"כל כך בודד לו שם" מייבב מישהו זקן לידי, ופתאום נחוורה דעתי,

על חברים שנותרו לו, ועמודים על ידי, רואים אותו שם, מדמיינים במקומו את עצמם.

חלקם מפחדים, חלקם פשוט מחכים, שיבוא גם אחרון רגעיהם בעולם.

השמיים רעמו מילים אחרונות של פרידה,

וגשם שטף את כולנו, כמליץ הטבע, מוסר, שקיבל אותו אליו חזרה.

אני עומד, ספוג בבגדיי השחורים, מביט מטה, שופך עוד את, עמוס חול,  על גופו,

שולח מבט לאבא, שעומד כסלע יצוק, מחזיק את אשתו, יתומה טרייה ורועדת.

הוא מהנהן, אני לא מבין, אבל ממשיך, ומביט בחול הלח נערם.

"המעוניינים יכולים עתה לעבור על פני הקבר".

אני צועד אחרון על פניו, מבט אחרון, מחשבה אחרונה,

חושב על תודה,

חושב על סליחה. 

השמיים שתקו, קרני שמש שיפדו עננים, וציירו קשת מושלמת צורה וצבעים.

עשרות ראשים נישאים, מביטים משתאים, מחייכים חיוכים עצובים,

מתפזרים והולכים.

רק בתו הבכורה לא רואה את הקשת, שקועה בעולם משלה, ממלכת הכאב.

אבא מחבק אותה, מפנה מבטה לעברה, ובשקט לוחש:

"מישהו רוצה להגיד לך משהו..."

והגשם החל מתחדש.

מוקדש לדוד רובינוביץ´, ז"ל, משוכנע שראית הכול.