פתאום נהיה חורף, ואני מייד נעשה קצת עצוב, למרות שכבר חודשים אני מייחל שהקיץ יסתיים כבר. אולי אלו הן שעות האור ההולכות ומתמעטות במהירות (בייחוד בגלל שעון החורף שנופל עלינו כרעם ביום בהיר (תרתי משמע)... אולי בגלל צבעי הפסטל שצובעים את האטמוספירה, לאחר הגוונים העזים, כמעט מסמאים, של הקיץ. אולי אלו העננים, שכובשים להם עוד ועוד חלקות בשמיים, משייטים לאיטם, משדרים אנרגיות אחרות, אולי זאת מין בדידות של חורף, התכנסות אוטומטית פנימה, אל בין השמיכות של הנשמה, שמתבשרת כתוצאה מכל השינויים האלה באוויר ובאווירה.

פתאום נהיה חורף, השמיים שוב נהיים מעניינים אחרי חודשים של חידלון כחלחל אפרפר, כעיניו של שיכור זקן וחולה. שוב יש שעת בין ערביים מדהימה כל יום מחדש. אינסוף צבעים וצורות מכסים את הבריאה ברקיע שהוא תמונה עצומה, מלאכת מחשבת שמשתנה כל רגע בצורתה, בצבעה... יוצאים אל הרחוב ונושמים אוויר אחר, נקי יותר, הרוח מרחפת קרירה על הפנים והצוואר להוטי הקיץ, ומצננת אט אט את האש הלוהטת בדוד השמש, כמו אומרת, זהו, מעכשיו זה משחק אחר לכמה חודשים, יהיה פה קריר וירוק ונעים יותר, ותוכל לפעמים לדמיין שאתה חי באיזה ארץ אירופאית חסרת דאגות, ירוקה, שקטה..

פתאום נהיה חורף, והמוזות מתעוררות לפתע משנת הקיץ שלהן, ומתחילות שוב לשיר בקולות עדינים, עצובים, בצלילים המרחפים על כנף הרוח ויוצרים טיפות של לילה באור המדמדם של בין הערביים, הלחות מתגברת ומתעבה באוויר כמטען של דמעות המנסה לפרוץ את שקיקי העיניים סתם כך כאילו, ללא סיבה נראית. הגשם נושף בעורפך, מכין את עצמו בניחותא של זקן ומנוסה

פתאום נהיה חורף. פתאום לא מזיע, פתאום קר באמצע הלילה, ואתה מחפש את השמיכה בעיניים עצומות למחצה, וקם לסגור את החלון, ושוכב חזרה מכורבל, מנסה להתחמם, או מתחבר לצמד כפיות מתפנק עם גופה החמים של אשתך, מחייכת, חצי ישנה, הבעתה אומרת, ברוך שובך תנוחה ישנה, סוף סוף אפשר לשוב ולהירדם חבוקים כי כך פתאום, נהיה חורף, בלי שאף אחד שם לב, בלי שאף אחד התכונן, הכין סכימות ותקציב, קיים ישיבות ארוכות עם קפה דלוח ורוגלאך בצקיים, צעק, לחש, התחנן, דרש, הבטיח, תבע... קבע... חלם פרוייקטים מתגשמים למציאות לחה... סתם ככה פתאום, קם ונהיה, לא נשמע כדבר הזה, ללא שום יד מכוונת, או תודעה מנחה, או שאולי כן...

קם ונהיה... חורף.