הזקנים אשר גרים ליד הים השחור מספרים שזקניהם סיפרו להם סיפור מוזר אשר הם שמעו מזקניהם דורות רבים אחורה בנבכי הזמן...
הם סיפרו להם, על כוסית תה חזק ומתוק, ובקלאוות קטנות ועסיסיות על הים השחור אשר היה פעם באמת שחור, שחור לגמרי, כל כך שחור שאי אפשר בכלל היה לראות אותו. הגלים היו שחורים משחור. גם הדגים בו היו שחורים. האצות היו שחורות (וחלקן נשארו כך עד היום, שריד לתקופה ההיא). כל תושבי הכפרים שגרו על חופיו לא ראו אותו מעולם, אבל הם ידעו שהוא שם, לפי רעש הגלים, והמליחות באוויר. הם גם יכלו להיכנס לטבול בו, לדוג את הדגים השחורים, אולם בדרך כלל הם לא עשו זאת, קשה להאשים אותם...
האגדה מספרת שהים היה לפנים רגיל לגמרי בצבעו, כחול-ירוק אפרפר מקציף קלות בלבן מדי פעם, כמו כל ים נורמלי, אולם, אל הים הטיל קסם על מימיו, ועל כל היצורים שבו, והשחירם כדיו, כעונש לבנו הסורר, חצי אדם חצי אל, אשר ברח ממנו אל מצולותיו של הים השחור (כשהוא עוד לא היה שחור) כי לא רצה לקבל את פסיקתו של אביו, שלא יתחתן עם בת התמותה שאהב, הנאוה והאצילה, אלא עם אלה אחת, אמנם ונוס במראה, אבל די סנובית, יענו – אף סולד בעננים...
מספרים שהבן שהפך כעיוור מתחת למים השחורים, לא יכול היה למצוא את דרכו למעלה במשך שנים רבות, ולבסוף השתגע מצער וגעגועים לאהובתו האבודה, לבו קפא בו מהקור והבדידות והוא הפך לדמות נוגה מאבן שחורה, חלקה כשיש, על קרקעית הים, בין כוכבי ים וקיפודי ים שחורים משחור.
יום אחד הים החל אט אט להלבין ולהאפיר. משעה לשעה הוא קיבל גוון כחלחל אפרפר מתכתי. אף אחד לא ידע מדוע החל הים להבהיר לפתע כשם שאף אחד לא ידע מדוע היה זה עד אותו זמן הים השחור היחיד בעולם, גם ביום ולא רק בלילה.
מספרים, למרות שאף אחד לא יוכל כנראה להוכיח זאת לעולם, שפסלו של הבן האומלל, באהבתו הרבה שעוד המשיכה לפעם אף בלב האבן שבחזהו השחור, החל יום אחד לדמוע, דמעות קטנות וחמות יצאו מהעיניים השחורות והקפואות וריחפו בזרמי הים, וכל טיפת מי ים שנגעו בה הפכה אט אט לבהירה, עד שכל מרחבי הים העצומים, עם פרוש השנים הארוכות, התבהרו, וחזרו למראם הישן, וקסמם השחור הוסר.
אולם האנשים שחיו בתקופה ההיא כנראה לא חשבו שזה הגיוני לקרוא לים משהו כמו – הים שהכחיל, ולכן שמו נשאר עד היום, הים השחור, וכך אנו מכירים אותו. ומי יודע, אולי יום אחד, לפתע, הוא ישחיר שוב...
