בשמונה בערב הייתה ירידת מים. סירבנו להאמין שזה באמת קורה: שבוע 36, לא ציפינו לחסידה לפחות בעוד שבועיים, אם לא חודש. לא היינו מוכנים עדיין בשום צורה, פסיכולוגית או חומרית. שיעור אחרון בקורס הכנה ללידה היה מספר ימים לפנינו. אולם, הסימנים המשיכו להצטבר ולהעלות את מסך האשלייה שניסינו להוריד, שהכל כרגיל. טוב שהשתתפנו בקורס ולמדנו לזהות אותם. בינתיים אין אף ציר. נלך למיון יולדות? אבל אם זאת לא באמת לידה אז נשלם כסף רב – עדיף לנסוע למוקד קופת-חולים... הגניקולוג במוקד בודק רגע ופוסק – מייד לבית החולים, למיון יולדות.

נוסעים לבית החולים, הפרפרים בבטן, דובי, אני יולדת את אומרת לי ועל פנייך חיוך מבועת. לידה ראשונה, אחרי כל הסיפורים הגיע הדבר האמיתי ולזה אף פעם אי אפשר להיות מוכנים...

תשע וחצי בערב – מיון יולדות. טפסים ועוד טפסים. הצירים מתחילים ומתחזקים במהירות. בני משפחה שגרים קרוב מתחילים להגיע. זמן קצר לאחר שהרופא שלח אותנו לטייל קצת בקרבת המיון הצירים מתחזקים באמת, את מתחילה לגנוח מכאבים, לנסות לתרגל את הנשימות מהקורס.

קשה, קשה לעשות את זה "על אמת". חוזרים מהר להיבדק שוב – פתיחה של 6  אצבעות – מייד לחדר הלידה – את עוד מגיעה לשם על הרגליים, אולם מתפתלת מכאבים...

עוד לא החלטנו, כן אפידורל, לא אפידורל, אולם הטבע כבר החליט בשבילנו. אין יותר זמן. הלידה כבר בשלבים מתקדמים.

את מנסה לא לצרוח כשהצירים מגיעים. המיילדת, אשה מבוגרת וחייכנית עם אלפי לידות מאחוריה,  מעודדת אותך ללחוץ ולנוח, ללחוץ ולנוח, לפי הצירים. אני עומד לצדך, מחזיק את ידך, מנשק אותך, רואה אותך סובלת ומתכווץ במקומי, כל כך דואג לך. את צורחת מכאבים ונושכת את ידי. המיילדת מודיעה שאלה צירים אחרונים, כמעט הסוף.

אני מסתכל, לא נרתע כמו שחשבתי שיקרה, רואה את הראש מתחיל לצוץ, קטנטן ושעיר וצורתו קונית מלחץ הלידה, בדיוק כמו שנאמר בקורס. מזל שהכינו אותי לזה. העור מקומט, אפור ומלוכלך מנוזלי הלידה. חותכים את חבל הטבור. המיילדת שואלת אותי אם אני מעוניין בכבוד. אני נרתע בבהלה, זה כבר יותר מדי בשבילי.  את מייחלת שכבר יסתיימו הבדיקות, רוצה לגעת, לראות, להריח, עוד לא מאמינה שבאמת ילדת. תשושה, למרות הלידה הקצרה. לא רוחצים מייד, רק מכסים ובודקים ומייד מניחים (אם הכל בסדר) על בטנה של היולדת למפגש ראשוני.

אולם כלום עוד לא נגמר: עתה עלייך ללדת את השליה בשלמותה, ללא בקיעים וסדקים שעלולים לסכן אותך בזיהום ובאיבוד דם יתר על המידה. השליה יוצאת ונבדקת ביסודיות על ידי המיילדת. היא מעט מודאגת וקוראת לרופא. הרופא מאשר אולם חששותיה נשארים. הרופא הצעיר מאבד מעט את בטחונו לנוכח ספקנותה של המיילדת וממליץ לקרוא לרופא בכיר. גם הוא מאשר.

הצירים נמשכים. לא סיפרו לנו על זה למירב זכרוננו. צירים אחרי הלידה?! עכשיו אומרים לנו שזה טבעי. אולם הצירים לא פוסקים, וכן גם הדימום. מגיע הרופא הצעיר לבדיקה ואחריו שוב הרופא הבכיר. הם מחליטים על הרדמה לצורך בדיקה פולשנית לגילוי קרעים וקרישי דם. הם בודקים, באגרסיביות שנראית קצת מיותרת לצופה מהצד, אולם מי אני, הדיוט רפואי, שאומר לאנשים הללו, שמיילדים מדי יום ביומו, איך ליילד?!

לוקחים אותך לחדר ניתוח, אנחנו נפרדים בהתרגשות ולבי פג. הרדמה, דימום זיהומים – מרגע לרגע אני יותר מבוהל, חושש לך. הלידה הייתה כל כך אידיאלית, קצרצרה יחסית, ובלי חתכים ותפרים, אולם עכשיו אני עומד פה, במסדרון היולדות, עם כל התיקים שלך, לא יודע מה לעשות עם עצמי, מגורש מפינה לפינה שלא להפריע, מנסה לשתות תה אשר נתקע בגרוני, כל כך דואג לך, למרות שאמרו שזה כלום, סיבוכון פעוט, אשר ייפתר בן רגע בחדר הניתוח. והנה את יוצאת סוף סוף, מוסעת על מיטה, מחייכת אליי חלושות, אומרת לי שהכל בסדר. האחיות אומרות שהדימום נעצר. אני משחרר אנחת רווחה ארוכה... זהו זה, הלידה מאחורינו וכולם בריאים ושלמים.

שלוש בלילה. היינו שניים ועכשיו אנו שלושה, נוספה לנו תינוקת קטנטנה במשקל 2.350 קג', בובה קטנה ואמיתית שכמעט כל הזמן ישנה ועיניים יש לה, כמו חרוזים, שהיא פוקחת לפעמים להציץ אל העולם ולראות את ההורים הנרגשים ואת המשפחה המצפה, שתצא כבר מבית החולים, הקטנטנה.