שקט שמהול באלף רסיסים
ניתך עלי עכשיו
מניח את המטען בצד
אלף מיילים במסע
עכשיו אל תוך הלב
אל תוך המולדת שלא הצלחתי להשתרש בתוכה
אהבתי אותך, גם שהלילה בא
בדרך אלייך, בדרך אלי
לא מצליח לפענח שום קוד
הרהורים של חרטות, מקשים עלי לראות
ימים שעברו, ימים שעוד ימשיכו
אנשים נבלעים בשקט
ומתמכרים לרוגע המשתלב בנוף
תמיד יבוא פיצוץ, תמיד תהיה עצירה בדרך
אחר כך נעזוב הכל, נשכח
הבטתי בראי, אחר כך בדמות שלך
יש הרגלים שלא ניתן להתמכר אליהם
אז חזרתי אלייך, כדי לשכוח מכל הניתן ליד
לא אח של אף אחד
לא מי שמכה בארץ שורש
חזרתי אלייך, שיכור מנחמות קטנות
אותנו הם ייקחו אל סוף התור
כתמים עולים ויורדים
בדידות שמתהפכת עד סוף הלילה
רק את , רק את
היפה מכולן, הזמן והמרחב שתלוי בתוכי
מוחה דמעות כמו מנגב אבק מפניי
לאן אסע הלילה?
עוד מעט בוקר, את בוודאי תתעוררי ראשונה
פועלי הזבל, אוספים את הפחים
הזונה שולחת לקוח אחרון, חזרה אל ביתו
ונעלמת לי פתאום
אהבתי אותך, גם שהכל עלה וכמו ביקש להלחם איתי
בלי שקרים, בלי אושר לספק לעצמנו
סוף הלילה
מביט באדמה, בעצים המתנשאים,
כמו אנשים המבקשים לברוח
אולי נתעורר אל תוך אותה תחושה
שפעם ידענו את התשובה
עכשיו היא נעלמה בעולמות שלא הכרנו
דלתות שלא ידענו לפרק
עכשיו זה תורי, להניח את הראש על הכר
להכיר את המציאות המשתלבת בתוכנו
את היפה מכולן, כמו אור שמצליל את עצמו
ואת פנינו נרחץ, עד שנתנקה מכל הכתמים
מכל הסופים שלא ידענו להכתיב
