טיפות גשם מנצנצות מרצדות

על המדרגות,

בוהקות,

כגחליליות ששכחו לשוב הביתה לפני הזריחה

וכעת לנצח יישארו כלואות

באור יום לנצנץ.

ליד הטינופת והבוץ הדביק,

הנשטף אל פינות נסתרות בהן יחוש בנוח,

ליד בני האדם ההומים,

ממהרים,

שקועים בעצמם.

לנצנץ,

ליד השמש הגדולה,

לנצנץ,

כמו קרנייה בעינייך התכולות.

לנצנץ כבדידות על שפתייה אדומות של אישה,

כתשוקה הכלואה בחדר הסגור,

לנצנץ כאהבתי הבלתי נדלית אלייך,

לנצנץ,

ובכל זאת לא להֶרָאות.