יש לי עדיין קצת אלונה, במיטה שלי, בצד שלה, משהו ממנה כמו נספג אל תוך המצעים החדשים שפרשתי לכבודה, המכוסים כעת בשמיכת קיץ, ובאוויר עוד עומד אותו הריח, ריחה שלה.
כשאני עוצם את העיניים עודני רואה אותה, שוכבת לצידי באיברים רפויים, תלתלים זהובים נופלים על כתפייה ונדמה שאף בחשכה הם זורחים ומאירים אותה, כהילה המקיפה אותה. רגליה ארוכות ומציצות במעט אל מחוץ למיטה, כך שרואים שאפילו המיטה הזו, המיטה וחצי שקניתי במיוחד בשבילה, אפילו היא קטנה עליה.
אלונה קמה היום מוקדם בבוקר ונסעה, הייתה צריכה לחזור לצבא, וכשאמרתי לה שעדיין מוקדם מידי, צחקקה ואמרה שככה זה בצבא ובכלל, בכלל בחיים שלה, שאצלה הכל קורה מוקדם מידי. התכוונתי להציע להכין לה משהו לשתות, אך צפצופי ההסעה שלה הקדימו אותי וקטעו את קו המחשבה המאוד מטושטש שלי- נער ער בחמש בבוקר, לאחר לילה נטול שינה. לשמע הצפצופים מלמטה, שרק גברו והלכו, מעירים רחוב מנומנם של חמש בבוקר, אספה היא במהירות את חפציה, נשקה על לחיי ולפני שהספקתי לפצות את פי כבר הייתה בחוץ, מנופפת אליי מלמטה ואני מציץ אליה מהחלון, מרגיש כמו בסרט אמריקאי קיטש במיוחד, שכולם מקווים שיסתיים ב"הפי אנד", אך לא ברור מתי הוא יסתיים, אם בכלל.
אחרי שהלכה הבטחתי לעצמי שאישן את השעתיים שנותרו עד לבית-הספר, וחשבתי שאני חייב להתחיל להופיע בכיתה באופן סדיר יותר, קבוע, הרי זו השנה האחרונה שלי, אני חייב לקחת את עצמי בידיים.
רק אחרי שאלונה הלכה הצלחתי להירדם, ובפעם הבאה שפקחתי את עיניי הורה השעון על אחת בצהרים.כמובן ששוב הפסדתי בי"ס. לא היה לי יותר מידי על מה להצטער, כי ידעתי שלמרות שלא הגעתי לבית-הספר ראיתי את אלונה אתמול, או בעצם היום, וזה כל מה שחשוב, רק להיות עמה, להביט בה מהופנט משך שעות ארוכות ולחוש לצידה כמו יש בכל זאת איזה טעם לחיים, טעם מתוק וצחוק עינייה הכובשות את כל העצב שבה, כמו מכסות על עיצבונה בשמיכת חורף עבה, עד שכמעט ולא ניתן להבחין בו עוד. אך הוא בכל זאת קיים אצלה, נמצא שם עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשנתה, ואולי לכן איני מסוגל להירדם לצידה, שוכב כמשותק ורק מביט בה כמבקש לספוג אל תוכי את כל העצב הזה, להוקיע אותו ממנה.
אלונה תמיד נרדמת צ´יק-צ´ק, בטענה שהמיטה שלי הכי נוחה לה בעולם, ואילו אני נשאר ער, העייפות כמו מממני והלאה, שוכב לצידה ועוקב אחר תנועותיה בשנתה, כיצד היא מתכרבלת כעובר כמה לחזור אל רחם-אם, ובשנתה היא אמיתית, רכה ומפויסת וכבר אינה מנסה להעמיד פני מאושרת, אינה מחייכת אל כולם כפי שנוהגת ביום.
לעתים בלילות החדר מואר במעט מן החוץ, במעין אור ירח חיוור, ואני יכול להבחין אז בעיניה המרצדות בשנתה ותוהה על מה היא חולמת, ומקווה שהיא מאושרת בחלומותיה, משום שאין אדם שראוי יותר להיות מאושר ממנה.
בתחילה חששתי במעט מן הלילות הללו בהם ישנה אצלי, שכן אינני מראה לה את רגשותיי האמיתיים, איני מגלה כי אם חיבה מעטה כלפיה בשעות עירותה, ועלה בי פחד שמא שהות ארוכה שכזו לצידה תחשוף לפנייה את שאני מרגיש. אך עד מהרה הבנתי ששנתה כה עמוקה והיא אינה תבחין בדבר שאעשה, והשעות החשוכות הללו של הליל הפכו עבורי המאירות ביותר והמאושרות ביותר, שכן בהן איני מתיק עיניי ממנה, כמבקש ללמוד אותה לפרטי פרטים, עד הפרט הקטן ביותר, את תנועותיה, תגובותיה וצורתה. אתמול היא אף שלחה אליי יד מתוך שנתה ואני אזרתי עוז ואחזתי בידה, עובר ברפרוף אצבע- אצבע ומלטף את כולן, עורה רך ואף ציפורניה נחות על המזרן כמבקשות ממני חום.
אלונה מעולם לא ביקשה דבר מאיש, תמיד הייתה מסתפקת במה שניתן לה ומעולם אינה רוטנת על דבר מה שחסר לה, ואולי לכן הייתה מושא הערצתי, מאז ומתמיד. מאז שאני זוכר עצמי הייתה אלונה חלק משמעותי מחיי, החוויות הטובות ביותר היו לי כשהייתה לצידי. פעם חשבה שאינה חשובה לי, כמו בפעם ההיא כשבכתה ואני העמדתי פנים כאילו שלא ראיתי, אך אני הרי עשיתי זאת רק משום שאהבתי אותה כל-כך, עד שלא ידעתי כיצד להתמודד עם כאבה, כיצד לנחמה. זיכרונה העלה בי תמיד רגשות הערצה וחיבה עזה, שנמלה באהבה שפיתחתי כלפיה בחודשים האחרונים. היא מעולם לא ביקשה להיות נאהבת, חיה עם מה שניתן, אך אינה יודעת שאני אוהב אותה יותר מכל אדם אשר אהב אותה בחייה.
אלונה, אלונה שלי, אילו רק הגורל היה קושר אותנו בחוטי קרבה אחרים.
הכל התחיל מאוד מוקדם, למען האמת, איני יכול להצביע על מועד מסוים בו כל זה החל, אבל זה באמת היה מזמן, כל-כך מזמן, עד שאיני זוכר מה היה קודם לכן, כמו חסרה בראשי הסצנה של תחילת הסרט הזה, סרט חיי במציאות האפורה הזו.
לעתים אתה כה שקוע בזה, עד שכבר אינך שם לב שזה שם, שזה קיים, עד שבוקר אחד המצב הזה נעמד מולך ומנפנף לך בהשתאות, כרוצה להזכיר לך שהוא בכל זאת כאן, שכבר הפך חלק ממך, חרוט בך לתמיד, כמו הצלקת של אלונה.
לאלונה יש צלקת קטנה, מעין שקע בעור מעל לגבה, ליד הרקה, מסתבר שהיא תמיד הייתה שם, איש אינו יודע מהיכן באמת הגיעה. אלונה טוענת שקיבלה את הצלקת הזו מזמן, כשהייתה ילדה ונפלה לה כוס מהידיים,
ואחד הרסיסים עף לפניה ופצע אותה, אני לא בטוח שהיא דוברת אמת.
כשאלונה צוחקת, הצלקת שלה מתקמרת לצורת חצי-סהר, עד שנדמה שיש לה ליד המצח איזה פה בוכה של מישהו, שכמו שכח אותו שם כי הוא לא קשור לכלום בעצם ובכלל, יש בה, באלונה, כמה שקעים ומשקעים שאיש אינו יודע את מקורם.
לעתים בשנתה אני עובר על הצלקת הזו שלה ועל כמה נוספות, באצבע לחוצה אל עורה, כמבקש להעלים אותן, למחות אותן כלא היו, אל ך הן עיקשות ומסרבות לסור ממנה, כתובעות בעלות על אלונה שלי.
פעם דיברנו על הצלקות האלו, היה זה באחד הלילות הראשונים בהם ישנה אצלי, בחדרי, במיטתי, אז עוד מיטת הילדים שלי, שהייתה כבר אז מגוחכת, משום שחדרי הלך והתבגר עמי בהדרגה, כמראה להווייתי שלי, ורק היא נותרה ניצבת תחת החלון מבוישת, רגלי המתארכות בצבצו מתוכה ואף כשאלונה הצטרפה גיליתי שמיטת הילדות הזו הפכה צרה מידי, שאינה מספיקה עוד לשניים ועליי לקנות אחרת.
אני זוכר בבירור את אותו הלילה. אני זוכר זאת מכיוון שעיניה של אלונה נצצו שעה שדיברה, מעין לחלוחית עמדה בענייה ובקולה היה טון של כנות והיא דיברה, בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא דיברה בשצף קצף ובאוזניי הצטרפו לדבריה קולות פכפוך של נהרות זורמים, כמלווים אותה ברקע.
וכשזזה מעט השמיכה גלשה מעל רגליה ואני יכולתי להבחין אז בכתם הכחול שעיטר את ברכה. שאלתיה מתי קרה הדבר והיא חייכה בעצב, אותי העצב הנצחי הטבוע בה, חייכה ואמרה שאינה יודעת, אך גם הכתם הזה, כנראה, גם הוא זיכרון.
"אסור לנו להביט אחורה", אמרה לי אז, כמטיפה- משהו, "אדם צריך תמיד לחשוב רק על עתידו, לשאת פניו אל האופק. אך אם בכל זאת, אם יוצא שאדם מוצא עצמו מביט לאחור, הוא מגלה אז שכל האנשים שנעלמו מחייו הפכו למעין נקודות מרוחקות שכאלו, טבועות במרחב האינסופי של תנועות הזמן, של תנודות הנפש, וחלק מהן אולי כמו הכתם הזה, כתם כחול על הברך, זה בעצם מה שנשאר מהם, כתם שתמיד נמצא שם, לעולם יעיד על נפילה עגומה וכואבת בעבר, כתם כחול מעטר לי את הברך", היא צחקה ולפתע הרצינה, "אבל רק כשלוחצים עליו הוא עדיין כואב".
הייתי צעיר אז, צעיר מכדי להבין את משמעות דבריה, דברי נערה מפוכחת שידעה יותר ממני על העולם, הרבה יותר, כבר אז, והיא טוענת שהייתה מעדיפה לא לדעת, לא לגדול, להישאר ילדה. אלונה סיפרה לי שלא אהבה לישון בחדרה, המחשבות כמו רדפו אותה שם עד שכמעט נטרפה עליה דעתה והיא הייתה, מידי ערב, סוגרת את דלת החדר ואוטמת את כל החריצים במגבות וסמרטוטית ישנים, שמא יסתננו להן המחשבות פנימה, מאיימות שוב להעביר אותה על דעתה. כשסיפרה על כך צחקה מעט ושאלה אם היא נשמעת כמשוגעת, אני אמרתי שבכלל לא ולא אמרתי שנהגתי בדיוק כמוה עד שהחלה לישון עמי, משום שגם אותי הן רדפו, המחשבות הארורות. אני לא חושב שיש טעם בכלל להתחיל לפרט על טיב המחשבות האלו ולנסות לעמוד על פשרן, כי איני בטוח שמישהו יבין, שבכלל אפשר להבין, להבין עד כמה.. היינו על סף שיגעון, אלונה ואני, אני ואלונה, כל אחד לחוד, עד אשר חברנו יחד, וכעת אין אצלי עוד אלונה ואני, האני הזה כמו התמסמס בהווייתה, נספג בתלתליה, כעת יש רק אלונה שלי.
אלונה משרתת בבסיס צבאי סגור, כי כך רצתה, היא אפילו ביקשה מהם, בטענה שהיא חייבת למצוא לעצמה מסגרת חדשה, כדי להחליף את זו הישנה שהתפרקה. כך יוצא שאני זוכה לראותה רק פעם בשבועיים.
"זה כבר לא מה שהיה ולעולם לא ישוב להיות, הכל כאן השתנה", אמרה לי פעם, כשניסיתי עדיין לאחות את השברים, להעמיד פנים שעוד אפשר להחזיר הכל לקדמותו, לא הסכמתי לשמוע, עד אשר הבנתי שאמת בדבריה..הכל בהחלט השתנה, המסגרת, הערכים, אפילו האמונה קצת דעכה, ואני כמו הפכתי לפליט עולם, שהדבר היחיד שמחזיק אותו היא האהבה, שללא ספק גם היא השתנתה, והיא כמו צמח מרפא מרפאת בי חללים, אהבתי לאלונה.
בשבוע הבא יש לאלונה יום-הולדת עשרים, ועשרים זה לא סתם עוד יום-הולדת, זו החלפת קידומת, כניסה לעשור חדש, אחר, בלי הורים, בלי מסגרת, עקורה בת עשרים ישנה במיטתי ואני חושב שאם בכוח האהבה אפשר היה לקנות דברים, כלומר לשלם באהבה במקום בכסף, אז הייתי כעת מיליונר והדבר הראשון שהייתי עושה זה מקים לה מדינה, לאלונה שלי, כדי שתרגיש שוב שייכת לאן שהוא.
אבל עד שיתחילו לייצר כסף מאהבה, עד אז יעברו בוודאי עוד כמה מאות שנים, ואני צריך מתנה לשבוע הבא.
אז אולי אקנה לה זר צבעונים, שיהיה בהם בכדי להפיג במעט את אפרוריות היומיום של חייה, לצבוע אותו בצבעים חמים, ולכשתבוא יקבלו אותה עשרות נרות דולקים בחדרי, בתקווה שיאירו לה את הדרך ובידיעה שאין די בכוחם להאיר את עינייה, להעמיד אותה על אהבתי אליה.
ואחר-כך אגיש לה ארוחת ערב שאכין בעצמי- תפוחי אדמה אפויים בתנור בניחוחות רוזמרין,שימלאו את החדר ויזכירו לה אולי ימים אחרים, ימי-הולדת מקושטים ומקושקשים בהם נכחו גם ההורים, והיא תיזכר בשמחה שאפפה את כל החדרים באותם ימים, ותצחק אז כשתאמר שזה יום ההולדת הנפלא ביותר שהיה לה, כיוון שהוא אמיתי, ושמחה תמלא אותי אז, רק כך מלראות את פניה קורנות אליי ולו לרגע, ואת תלתליה הזהובים מקפצים על כתפייה כשהיא צוחקת שוב וצחוקה כמו פורט על אוזניי כמנגינה נושנה, ואני אזכור אז את שערותיה הנושרות על מרצפות חדרי, ואת האופן בו אני מלקט אותן מהרצפה כפרחי בר מוגנים ונדירים, ניצנים הצצים תמיד בבוקר שלמחרת, אחרי גשם הברכה, ואחרי שאלונה עזבה, וכבר רואה עצמי בדמיוני- כיצד אלקט אותן בבוקר המחרת, את שערותיה היקרות מפז, כפעיל ב"חברה להגנת אלונה", ובמקום להשליכן אל האסלה אאסוף אותן אל תוך אלבום התמונות שלי, שם נערמות להן עוד ועוד משערותיה היפות בשקית קטנה. ואולי הפעם, אולי הפעם יהיה בכוחי לאחוז בכלי כתיבה ולהגדיר לי ולעולם את מהותה של אלונה שלי, שאני בתוכה, שערותיה-שערותיי ואני אוסף אותן בקפידה ומתייק באלבום למזכרת, אולי הפעם אצליח לכתוב שם, בשחור על גבי לבן, בכתב יד שאינו ברור וביד רועדת, משהו שיוכל לזכור ולהזכיר, לא לי מכיוון שאני לעולם לא אשכח.
אלונה הולכת ואלונה באה, אלונה ישנה וקמה, אלונה אינה יודעת ולעולם לא תדע, שערותיה נחות אצלי באלבום, במגרה, ואולי הפעם אכתוב שם, סוף סוף, תחת השקית הקטנה: "שערותיה של אלונה- אחותי הגדולה".
תגובות