ישובה על כסא,

דמותה כה מפוארת.

היא תצחק, היא תבכה,

תוציא מתוכה

            את קסמיה.

האישה, האחת

            בתוך כסות של מילים.

דמדומי ערב מאחוריה,

רוחשים, נבחשים

סוערים

ופניה שלה,

צוחקות, מתעוותות, נסחפות,

אחר צלילי קולה,

          וגבה לסערה,

                   ליצירה,

ישובה, זקופה,

זוג רגליים נעות מוצלבות בקפידה,

רכובה היא על גב משאלותיה,

בתוך ענן סמיך,

של הברות חלולות

כשמאחוריה,

משתרעת אפלה כה חלולה,

כמעין חור שחור,

אולי תבלע אותה,

את האחת, האצילית, המפוארת,

בעוד היא כבר מבלבלת,

את הצלילים השונים למילים,

מרחיקה היא,

והיא עצמה על סף דמדומיה